בסיפור הקלאסי של אדגר אלן פו "המכתב הגנוב" טוען פו שהמחבוא הטוב ביותר הוא המקום הגלוי ביותר – היכן שאף אחד לא יעלה בדעתו לחפש. בסיפור של פו נגנב מכתב שיש בכוחו להביך את המלכה והגנב מציג אותו לעיני כל בידיעה שאף בלש לא יצליח למצוא את מה שאינו מוסתר.
ב"חשד לשיטיון" הולכת מאיה ערד צעד נוסף קדימה ומציגה את המנגנון שמפתה אותנו ליצור תעלומות במקום שבו יש הסבר פשוט וגלוי, ולחפש פתרון לתעלומה שכלל אינה קיימת.
רותי, אשה בשנות ה-60 המאוחרות לחייה, חושדת שבעלה, גיורא, מפתח תסמינים של שיטיון. גיורא, פרופסור להנדסת אווירונאוטיקה, הנמצא בשנת שבתון לקראת פרישתו מהאוניברסיטה, מסתגר ומכונס בעצמו וכבר אינו מתנהג כתמול שלשום.
גיורא ורותי עזבו את ישראל והיגרו לקליפורניה לפני יותר מ-40 שנה – בשנות ה-60 של המאה הקודמת. זמרים כמו יהודית רביץ ושלמה ארצי, שעבור מרבית הישראלים הם בגדר נוסטלגיה, אינם מוכרים להם, והם מנותקים לחלוטין לא רק ממדינת ישראל, אלא גם מחברת היורדים הישראלים. הבועה שיצרו מאיימת להתנפץ כאשר לחייהם פורצים, פשוטו כמשמעו, זוג ישראלים, נטעלי ובן. היא מרצה להיסטוריה גרמנית והוא מנסה להשלים את הדוקטורט שלו.
רותי שבמשך עשרות שנים היתה עסוקה בבניית חומה שתפריד בינה לבין יתר הישראלים והישראלים לשעבר, לא ששה על הפלישה הלא מתוכננת. לעומתה , גיורא משום מה מתלהב מאד מהזוג ובעיקר מנטעלי. את חיבתו לנטעלי הוא מסביר בכך שהיא נכדתה של חברתה הטובה של אמו זכרונה לברכה. רותי, ששומרת על קשר פחות מרופף עם משפחתה, מתקשה לקבל את ההסבר.
אם בתחילה היה אפשר לתלות את התנהגותו של גיורא בהידרדרותו לשיטיון, הרי שככל שעובר הזמן ופעולותיו למען נטעלי הולכות ומקצינות, בדעתה של רותי עולים הסברים אחרים, ורומן סודי בין בעלה לישראלית הצעירה הוא רק אחד מהם. רותי כופה על גיורא לנתק את קשריו עם נטעלי, ולמראית עין הוא נכנע. למעשה, קשריו עם נטעלי הולכים ומתהדקים.
"חשד לשיטיון" כתוב כולו בגוף שלישי, אך אנו רואים את העולם דרך עיניה של רותי ומזדהים עימה כשהיא מטילה האשמות לכל עבר. רותי היא אישה דעתנית מאד, וכקוראים אין לנו ברירה אלא לקבל את דעתה, גם כשנדמה לנו שיכול להיות שהיא טועה. עם זאת, במהלך הספר הולך ומתחוור כי דעתנותה של רותי אינה אלא מסווה למרירות של מי שכבר אינה בטוחה בבחירות שביצעה במהלך חייה.
השינויים העוברים על גיורא מספקים לרותי הזדמנות לבחון את חייה, את הבחירה שלה ושל גיורא לא להביא ילדים לעולם, להתנתק מישראל ובכלל להמעיט במפגשים חברתיים מכל סוג. לאט לאט מתחוור שהזוגיות המופלאה של רותי וגיורא מבוססת על הסתגרות מהעולם, הסתגרות שהיא במידה רבה רצונה של רותי, שבחרה להפסיק לעבוד, ולא כדי לטפל בילדים, שכאמור אינם, אלא כדי לבנות את הבית – המבצר שאף אחד לא רשאי לפלוש אליו ללא רשותה.
רותי היא אדם ציני, ותיאורי ההווי הישראלי והאמריקאי – בחו"ל ובישראל – משעשעים מאד. אבל כאשר אנו צוחקים יחד עם רותי על חתונות, אקדמאים, צעירות בנות 40 וזקנות בנות 80, אנו גם זוכרים באיזו עמדה נמצאת רותי, מישהי שחיה את חייה מתוך ריחוק. אישה שמתייחסת למחמאות כאל עלבונות מוסווים, ובכל אמירה סתמית היא רואה ניסיון לפגוע בה.
עובדה זו מוסיפה תחושת חמצמצות לשעשוע הציני, וזהו אחד מההישגים של מאיה ערד בספר הזה – לגרום לנו לראות את העולם דרך עיניה של אישה מרירה וצינית ולנסות להבין אותה, להשתעשע כמוה מהזוטות המטרידות את בני האדם, ובאותה עת גם להצטער עבורה שהיא טורחת להתרחק כך מכולם.
לכאורה, זהו ספר על מי שהיגרה מארצה בגיל צעיר ומעולם לא ניסתה או הצליחה להשתלב לגמרי בארץ החדשה, אבל כמו שרותי אומרת לקראת סוף הספר, "זה לא עניין גיאוגרפי. הייתי לוקחת את זה איתי לכל מקום".
במבט ראשון אפשר לחשוב ש"חשד לשיטיון" הוא ספר משעשע ותו לא, מעין רומן רומנטי לאוהבי ספרות. אבל אל תתנו לקלילות כתיבתה של מאיה ערד להטעות אתכם. יש ב"חשד לשיטיון" יותר ממה שנראה לעין.
ומה בנוגע לסוד של גיורא ונטעלי? כאמור, לפעמים אנו מחפשים תעלומה שכלל אינה קיימת.
חשד לשיטיון; מאת מאיה ערד; הוצאת עם עובד וחרגול; 333 עמודים
הרשימה פורסמה במדור ביקורת הספרים של “עכבר העיר” ב-27 בספטמבר, 2011.
לא מסכימה עם הכותב. מאיה ערד אינטליגנטית מאוד, היא עירנית לסוציולוגיה של התרבות ובעלת רגישות לשונית, אבל הספר, שהוא אכן קריא ביותר, שטוח, לא ממש נוגע, פה ושם סטריאוטיפי; (ויש גם אנכרוניזם לשוני: גם רותי וגם גיורא משתמשים בתבנית לשונית שעוד לא הייתה קיימת בעברית כשהם עזבו לאמריקה "מאיפה את מביאה את זה?") – לא מתאים למאיה ערד הבלשנית, שבפרטים אחרים, לשוניים ותרבותיים, היא מאוד מדייקת. כבר לא התאכזבתי, כי חוץ מהספר הראשון שלה, שהיה הברקה אמיתית, לא התלהבתי מאף ספר שלה.ובביקורת שלעיל יש ספוילר.
מותר לא להסכים.
ומה הספוילר?