בעמוד הראשון של "מאה ימים", מתחת להקדשה, נכתב "העובדות ההיסטוריות בספר זה בדוקות, הנפשות הפועלות הן פרי הדמיון". הדואליות הזו שבין אמת היסטורית לבדיון ספרותי נוכחת לכל אורכו של הספר, אבל לא באופן הצפוי ביותר.

הדבר הראשון שמכה בקורא הפותח את "מאה ימים" הוא תחושת האמת העולה מהמילים. לא סתם ריאליסטיות, ויותר ממציאותיות – אמת. באופן מוזר, דווקא הסיפור האישי והבדיוני מקרין תחושה מציאותית יותר מהסיפור ההיסטורי האמיתי.

רוב רובו של הספר נמסר מפיו של דויד הוהל, עובד לשעבר בלשכת הסיוע השוויצרית לרואנדה, שבמקום לברוח עם עמיתיו, נותר בקיגאלי במשך מאה ימי רצח העם, שהתרחש בה ב-1994.

בעמודים הראשונים של "מאה ימים" מתואר הוהל על ידי המספר, חבר ילדות שלו, כ"אדם שבור, קשה לומר מה שבור בדיוק – עמוד השדרה לא, מכל מקום. אני יודע, אני לא צריך לנחש, כי הוא באמת אדם שבור, חייב להיות, אחרי מה שהוא מספר, וחשוב מזה – אחרי כל מה שהוא מסתיר ממני".

סיפורו של הוהה מתחיל בנסיונו להבין מדוע נשאר בקיגאלי, ולא נמלט ממנה כשאר האירופים. הניסיון הזה מניע את כל סיפורו של הוהל. כדי להבין או להנהיר את הסיבות להתנהגותו, הוהל מתאר את קורותיו ברואנדה, החל בפגישתו הראשונה עם אהובתו הרואנדית, אגת, בשדה התעופה, וכלה בעזיבתו את הארץ. בין שתי נקודות הזמן האלו, מתוארות קורותיה של רואנדה, בדרך לטבח העם ובמהלכו.

לכאורה, הוהה נשאר ברואנדה כדי להיות עם אגת, אבל לפעמים הוא חושב שהסיבה היחידה היתה הנעליים של פאול הקטן, סגן ראש לשכת הסיוע. "נעלי הליכה עם שרוכים אדומים, מצוחצחות, עם סוליות מחורצות, נעליים שישאו אותך לכל מקום. כל השנים פאול הקטן נעל תמיד סנדלים יציבים שהביעו בדרכם את האמון הגדול שהיה לו בארץ הזאת. והמחשבה על זוג הנעליים הזה, המצוחצח למופת, שעמד כל השנים בביתו, מוכן ומזומן לשעת חירום, הביכה אותי. בעיני זאת היתה בגידה".

ספרו של ברפוס, יותר משהוא תיאור של רצח העם, הוא כתב אישום חריף נגד מעורבותה של אירופה בכלל, ושווייץ בפרט, ברואנדה – השווייץ של אפריקה. לטענת הוהל, פעולות הסיוע של אירופה, לא רק שלא מנעו את הטבח, אלא הכשירו עבורו את הקרקע ואף אפשרו אותו מלכתחילה. החל בחלוקה האירופית הקשיחה בין טוטסי להוטו, וכלה בסיוע ארגוני – "נתנו להם את העיפרון שבו כתבו אחר כך את רשימות המוות. התקנו להם את חיבור הטלפון שבעזרתו נתנו את פקודות הרצח, ובנינו להם את הכבישים שבהם נסעו הרוצחים אל קורבנותיהם".

הוהל תוקף לא רק את פעולות הסיוע, אלא את עצם הנסיון להסביר את המתרחש ברואנדה. הדברים מובאים מפיו של מיסלנד, עובד לשכת הסיוע לשעבר, רודף נשים שהודח מתפקידו, המתגלה כאירופי היחיד שיוצא מגדרו כדי להציל חיים. "האשמאי הזקן הזה, האיש הזה שלא עניין אותו מה חושבים עליו, שהיה מושחת מכף רגל ועד ראש – היה היחיד מכולנו שהקריב את כל נכסיו והציל חיים".

מיסלנד זה אומר להוהל, "אל תספר לי על חשיבה שבטית, מתיחויות אתניות, מצוקת מקום וכולי, זה הכל קשקוש. את העיתונים האירופים זה מרגיז כי אין שום סיבה נראית לעין לרציחות. אז מה, חייבת להיות? כלומר, זה באמת מה שישנה הכול, סיבה טובה? מרחץ דמים, בסדר, אם אתם ממש חייבים , אבל תעשו טובה ותיתנו לנו הסבר. מהגירוש וממעשי האונס של החבר’ה בבלקן הם עוד יכולים להעלים עין , אחרי הכול יש רעיון מאחורי זה".

המאמץ הנואל של האירופים להבין נוגע גם לחייו האישיים של הוהל, ולניסיונו לתת פשר ליחסי המין שלו עם אגת. הוא אינו מבין כיצד אגת שוכבת איתו רק בגלל שהיא נהנית. "מה שעניין אותי, היה הבושה דווקא,והתקשיתי לדמיין איך זה יכול לפעול בכלל בלי בושה, כי איזו עוד סיבה היתה לי לזיין, אם זיון אינו דבר מלוכלך? הייתי מאוכזב, והתחלתי לתהות אם יכול להיות שיש הנאה בדבר עצמו".

כאדם, שמנסה להבין את כל מה שקורה סביבו, הוהל אינו מפסיק לטעות – במחשבה ובמעשה. מפגישתו הראשונה עם אגת, ועד פגישתם האחרונה. מרוב מאמץ לרדת לחקרה של אפריקה, הוא טועה על ימין ועל שמאל. לכן, סיפורו של הוהל כניסיון להבין מדוע נשאר ברואנדה נידון לכשלון מלכתחילה.

"מאה ימים" הוא כתב ביקורת לא רק על הפעולה הפוליטית של מדינות המערב והסיוע שלהן לאפריקה, אלא על עצם הנסיון להבין את העולם ולפעול בו. האם זהו ניסיון פסול מלכתחילה או רק תוצאת הנסיון הכושל של הוהל באפריקה? אי אפשר לדעת. אבל בסופו של דבר אנו נותרים עם אדם שבחר לגור במקום המבודד ביותר בשווייץ, ומקווה שתושביה הטובים יצליחו להניח לשלג, ופשוט יתבוננו איך הוא יורד מהשמים.

פורטיסחרוף – נעליים

"מאה ימים"; לוקאס ברפוס; מגרמנית: טלי קונס; הוצאת בבל; 164 עמודים

הרשימה פורסמה במדור ביקורת הפסרים של “עכבר העיר” ב-14 ביולי, 2011

נגישות