צריך להיות סופר מצוין כדי לגרום לנו לקרוא את סיפורו של אדם שלו היינו פוגשים בו באקראי ככל הנראה היינו ממהרים להיפטר מחברתו הטרחנית. אדם שמרוב בדידות מתנפל על כל אדם שני שהוא פוגש ומספר לו בפרוטרוט את סיפור חייו. אדם שמספר על עצמו "היה לי חשוב לעשות כל מה שאני יכול כדי לעשות עליה את הרושם הכי טוב. היה לי חשוב לגרום לה לחבב אותי. 'דרך אגב, אני סובל מדיכאון קליני', אמרתי ברגע שהתיישבנו במקומותינו".
ג'ונתן קו הוא סופר מצוין, וכבר משתי השורות שציטטתי לעיל אפשר להבין ש"הפרטיות האיומה של מקסוול סים" הוא ספר מצחיק מאד ועצוב מאד. זהו ספר כובש, למרות שבמרכזו עומד אדם משעמם מאד – איש שירות לקוחות בן 48, שאשתו עזבה אותו מסיבות שהוא לא יודע, ומעולם לא טרח לברר.
עלילת הספר מתארת את מסעו של סים לקצות הארץ או ליתר דיוק לצפון סקוטלנד, מסע מכירות שנועד לקדם מברשות שיניים ידידותיות לסביבה. סים נענה ברצון להצעה לצאת לטיול שייקח אותו למקומות החביבים עליו בעולם – מסעדות רשת, שבהן תמיד אפשר למצוא את אותם מאכלים, אבל הוא נגרר שלא בטובתו למסע לעבר האישי שלו ושל משפחתו.
כמו סופר בריטי אחר, קאזואו אישיגורו, קו הוא אמן תיאור התודעה הכוזבת. מקסוול סים מספר על חייו בגוף ראשון, ומנסה להיות כן, אבל אנו יכולים לראות את כל המקרים שבהם הוא משקר לעצמו. סים חושף טפח, ומגלה מבלי דעת טפחיים.
לכאורה, "הפרטיות האיומה" הוא ספר על בדידותו של האדם בעולם המודרני המנוכר. סים אמנם ממאיס את עצמו על חבריו ומשפחתו, אבל הוא אינו אדם משולל כישורים חברתיים. הוא איש שיווק, וככל הנראה הוא מוצלח בעבודתו. הוא קושר קשרים חברתיים בקלות, ובעזרת חיוך הוא מצליח לקבל שדרוג לכרטיס הטיסה שלו. אבל סים מעדיף את האנונימיות של העולם המודרני על פני אינטימיות אמיתית.
"היתה לי תחושה נעימה להיות שוב חלק ממשהו: חלק מתנועה כלל-ארצית, חלק מקהילה – קהילת העסקים – שתורמת את חלקה, יום אחר יום, כדי שבריטניה הגדולה תמשיך לתקתק. לכולנו יש תפקיד. כל מי שנמצא כאן קשור למכירה של משהו או לקנייה של משהו, או לשירות או בדיקה או תמחור או כימות של משהו. הרגשתי ששוב התחברתי".
ככל שמסעו של סים מתקדם הוא הולך ומאבד את אחיזתו במציאות. טרם מסעו הוא התוודע לסיפורו של דונלד קרואוהרסט, ספן בריטי שיצא להפלגה סביב העולם, הפלגה חסרת סיכוי שבסופה השתגע והתאבד. סים מזדהה עם קרואוהרסט ומפתח מערכת יחסים עם תוכנת הניווט של מערכת הג'י.פי.אס של המכונית, וכמו קרואוהרסט הוא מנסה למצוא את השורש הריבועי של מינוס 1.
עם התקדמות העלילה, אנו מגלים שבדידותו של סים נובעת ממשהו עמוק יותר ממודרניות. גם אביו, השונה ממנו לחלוטין, הוא אדם בודד. סים לכאורה כמה לאינטימיות, אבל הוא חושש ממנה יותר משהוא משתוקק אליה. הוא מתוודה על כך כבר בעמודים הראשונים של הספר כשהוא כותב ש"מכוניות דומות לאנשים. כל היום אנחנו מתרוצצים, ממהרים מפה לשם, מתקרבים, כמעט נוגעים, אבל מגע אמיתי כמעט שלא נוצר. כל כך הרבה כמעט החמצות. כל כך הרבה כמעט. מפחיד, אם חושבים על זה". והוא נזהר מלחשוב על זה.
הבדידות, כפי שקו מתאר אותה אינה מחסור בחברים, אלא כמעט תכונה גנטית, תולדה של היעדר יכולת להיות לבד וקבלה עצמית – ללא רמייה עצמית, וללא מסכות. למרבה הפלא דווקא ההתבודדות הקיצונית של סים, וגלישתו לעבר אובדן שפיות, מאפשרים לו למצוא את עצמו. ואז מגיע הפרק האחרון.
הפרק האחרון של הספר ממוספר כשורש ריבועי של מינוס 1, וסים, או קו, מזהיר את קוראיו שאפשר לוותר עליו. בפרק זה, מבצע הסופר תפנית חדה בעלילה, כדי לדון ביחס בין בדיון ומציאות. כשלעצמי, עדיין לא החלטתי האם יש ערך בקריאת הפרק הזה או שעדיף לוותר עליו. ההחלטה היא שלכם.
הפרטיות האיומה של מקסוול סים; ג'ונתן קו; מאנגלית: ברוריה בן-ברוך; הוצאות כתר ומטר; 375 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור ביקורת הספרים של “עכבר העיר” ב-28 ביולי, 2011
לא נהניתי מהספר מי יודע מה, הרגשתי שהביקורת התרבותית-חברתית שלו קצת מיושנת. זה היה ספר מצוין אם הוא היה יוצא נגיד בסוף שנות ה-90.
מה שכן דיבר אלי זו הכותרת – צירוף המילים פרטיות איומה.
התמה המרכזית של העשור הנוכחי הוא אובדן הפרטיות ובזה נוגע קו רק במעט עם האיזכור החוזר על שבעים החברים שיש למקס סים בעוד דף הפייסבוק שלו ריק.
האם הניכור של זמננו מביא אנשים לוותר על פרטיותם? האם פרטיות היא ערך? חיובי? שלילי?
זה היה יכול להיות ספר מעניין אם הוא היה מתעסק יותר בבדידות שיש לאנשים ש"חיים בפייסבוק" שכל רגע מחייהם מרוח על פני הבלוגספרה. אבל הוא עוסק בבדידות במובנה המיושן ולכן לא חידש שום דבר.