(בעקבות חילופי ציוצים עם אסף מהללאל)

פרקים ה’-ו’ בשמואל א’ מציגים את אלוהי ישראל באחד מרגעיו הגדולים ביותר – כקומיקאי שמוכן להשפיל את עצמו בשביל בדיחה טובה.

סיפור המסגרת מוכר לעייפה. בני ישראל, שרוצים לנצח את הפלשתים מוציאים את ארון הברית מהמשכן, ומביאים אותו לשדה המערכה. ה’, נאמן לתדמית הקנאית והגחמנית שבנה לעצמו במשך מאות שנים, אינו מרוצה מהעניין, ומעדיף ליפול לידי הפלשתים מאשר להושיע את עמו הסורר. 30 אלף מבני ישראל נהרגים במלחמה, וארון הברית נופל בשבי.

הארון מגיע לאשדוד, ואז מתחיל להפוך את חייהם של הפלשתים לגיהנום. הוא מפיל את פסלו של דגון, ומכה את תושבי העיר במגפה. הפלשתים מעבירים את הארון מעיר לעיר, ובכל מקום אותו סיפור – מגפה.

לכאורה, סיפור פשוט. העניין טמון בטבעה של המגפה – טחורים. לא דבר ולא שחין, לא צרעת ולא כולרה, פשוט טחורים.

סביר להניח שכותב הספר התגלגל מצחוק כאשר כתב את פסוק י”ב, “והאנשים אשר לא מתו, הוכו בטחורים, ותעל שועת העיר השמים”. בשביל בדיחה טובה מוכן אלוהי ישראל להיות אלוהי הטחורים.

תמונת השיא היא השבת ארון ה’ לבני ישראל. כדי לפייס אותו מוסיפים סרני פלשתים מתנות קטנות לארון – חמישה טחורי זהב, וחמישה עכברי זהב (לדעת הפרשנים, עכברים היו באים ונוגסים בטחורי הפלשתים, ולכן נוספו גם עכברי הזהב). אכן, אלוהי העברים והטחורים.

האל המצחיק הזה יהרוג אחר כך חמישים אלף מאנשי בית שמש, כיוון שהעיזו לראות את הארון. אבל לצד גחמנותו, קנאותו ורצחנותו, זהו אל שאוהב בדיחה טובה, אפילו אם היא על חשבונו.

מה נשאר לנו מזה? פעם זה היה ההומור, עכשיו רק קנאות וטחורים.