(אזהרה לקוראים: רשימה זו לא תיכלל ברשימת הרשימות הטובות ביותר שלי)
ספרו החדש של רוגל אלפר "ג'וז בלוז" מתרחש בשנות ה-50 או ה-60 בכפר עין זרע שמייצג ואולי לא מייצג את ישראל כולה. לכאורה גיבורי הסיפור הם זלמן, הבוגד באשתו מגדה עם אסתריקה, ההחמצה הגדולה של חייו, וכדי להכניס סדר בחייו הוא נמלט לפרדס המריבה שבו מתנהלים קרבות עם אויב עלום כלשהו.
בנו של זלמן, מוקי, מאוהב באוסי, וסביבם סובבים לא רק מגדה, אסתריקה ואוסי, אלא גם בעל המכולת, שפיגל, המפיק, כץ, שרוצה להפיק גירסה ישראלית ל"פלישת חוטפי הגופות", איש הממסד הבטחוני, איסר, אחותה של אוסי, חגית, דודו החצוצרן הקיטע, וזוהי רק תחילת הרשימה.
הספר נע במעגלים לא ברורים, בין עבר להווה, ועוד ועוד דמויות נוספות לעלילה. בערך במחצית הספר מתבהר לפתע ש"ג'וז בלוז" כולו הוא אקספוזיציה. בכל פרק אנו מתוודעים לדמות נוספת, שעל קורותיה בעבר אנו שומעים באריכות מתוך ציפיה לסגירת מעגל שוודאי תתרחש באחד הפרקים הבאים, אלא שבפרק הבא מופיעה דמות חדשה נוספת, וכן הלאה.
זו נשמעת כמו תלונה, אבל בעצם זו אחת ממעלותיו של הספר, שצורתו תואמת את תוכנו. גיבוריו של אלפר, כמו הקוראים, מבלים את חייהם בציפייה שיקרה משהו. בזמן ההווה של הספר תושבי עין זרע יוצאים בהמוניהם לחוף הים כדי לחכות, ולא ברור למה – אולי שהעב"ם המרחף מעל שמי עין זרע ינחת סוף סוף, או שלפחות יתברר מי עומד מאחוריו.
יותר מציפייה, זוהי הימנעות. "ג'וז בלוז" מתאר חיים של הימנעות, שקשה לתאר אותה. לא ברור ממה גיבורי הספר חיים, ובאיזו מציאות חצי מדומיינת. אלפר מצליח לבנות אווירה ממשית למחצה – זו ישראל של שנות ה-60, אבל גם לא לגמרי ישראל. תווי המתאר של עין זרע מטושטשים ולא יציבים. לרגעים נדמה שעין זרע הוא מעין פנטזיה, ישוב שנבנה מהדמיון, ושיוצרו החליט להותיר אותו לא מושלם.
הכתיבה אודות ישראל הצעירה היא אתגר קשה מכמה סיבות. אחת מהן היא התחושה שהכל כבר נכתב עליה, ובכל סגנון – מריאליזם צרוף ועד פארסה גמורה. אלפר מודע לבעיה הזו, ובמשך מרבית הספר הוא מתמודד איתה היטב. "ג'וז בלוז" נע על קו התפר שבין הז'אנרים השונים, ונמנע מלהתחייב לאחד מהם. לרגעים זהו ספר ריאליסטי, ולרגעים פנטזיה. יש רגעים מלאי פאתוס, ורגעים של כתיבה פרודית.
לקראת סופו של הספר אלפר מתייחס לכך כמעט באופן ישיר. חגית, אחותה של אוסי, יודעת שהסרט "פלישת חוטפי הגופות" הוא סרט על מבוגרים, ובכלל על אנשים שחיים את חייהם כאוטומטים. "היא בטוחה שהמילים שאנשים אומרים לה אינן המילים שלהם, וזאת למרות שהם הוגים אותן בדרך שיוצרת את הרושם שהן עלו על דעתם בופן ספונטני לחלוטין, ועם כל זאת חגית מבחינה היטב בזיוף. אלה כבר לא המילים שלהם. אלה המילים של העולם…משפטים מוכנים מראש, ובכל זאת, וזה מה שנורא מטעה, הם פורצים מהם טריים לגמרי, כאילו זה עתה הם ניסחו אותם".
אלפר רומז לנו שהדבר נכון עוד יותר ביחס לספרות. זאת, כאשר הוא כותב שאוסי "קוראת אותו ספר כבר חודשים, לא מצליחה להתרכז בו, שוכחת מה קראה וחוזרת לאחור, מתוודעת בכל יום מחדש לאותן דמויות שאחר קורותיהן היא מתחקה מאז שהתחילה לקרוא את הספר, שמותיהן מפתיעים אותה שוב ושוב כמו הגיחו משום מקום, והספר כולו הפך כבר מזמן לעיסה חסרת פשר של אירועים ואנשים שממאנים להתלכד לסיפור קוהרנטי".
איך ניתן לכתוב משהו מקורי שלא נכתב כבר אלפי פעמים. נדמה שאליבא דאלפר, הדרך היחידה להיות מקורי היא להיות מודע לכך שאינך פועל בחלל ריק. באופן פרדוקסלי, רק כאשר אנו מבינים שמה שאנו אומרים כבר נאמר אנו נותרים נאמנים לעצמנו.
למרבה הצער, אלפר כושל לקראת סופו של הספר, ובמקום להותיר את גיבוריו, ואותנו, במצב ההמתנה, שבו כל האפשרויות עדיין פתוחות, הוא נכנע לקונבנציה וקושר את חוטי העלילה השונים לסוף עגול ויפה. אמנם, חלק מהקצוות נותרים פתוחים, אבל סגירת המעגל עומדת בסתירה לכל מה שקורה במהלך הספר – כאילו כל אותם אירועים שמובנם היחיד היה בעצם התרחשותם,לא היו אלא יובליו של נהר אחד גדול. ההחמצה, לטעמי, אינה טמונה בכך שזהו 'סוף טוב', אלא בעצם העובדה שישנו סוף – שההמתנה הסתיימה, וכעת מתחילים החיים.
ג'וז בלוז; רוגל אלפר; הוצאת "חרגול – עם עובד"; 183 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור ביקורת הספרים של “עכבר העיר” ב-30 ביוני, 2011
אחלה רשימה. נדמה לי שהאזהרה בהתחלה מיותרת.
תודה, אני לא משוכנע שזו פרשנות נכונה לספר.
בטוח כתבת את זה בדרך כזאת, שמי שחושב שמה שיש בתוך הספר זה מה שהוא אוהב יקח את הספר ליד (אם זאת היתה הכוונה) אני למשל משתוקקת שמישהו יגיד לי "תקראי אותו, את לא תצטערי" ושהוא יהיה צודק, אבל איך אפשר באמת לדעת מה באמת קולע אצל האחר?
דוקא יש לי הרגשה שאוהב את הספר (עם כל נאום הפתיחה הצייצני שלי הזה)