לכתוב סיפור אהבה קליל זה לא עניין פשוט, בייחוד אם הסיפור מתרחש באפריקה, וליתר דיוק, קניה, והכותב הוא סופר לבן. ניקולאס דרייסון, מחבר "מדריך לציפורים של מזרח אפריקה" עומד במשימה הזאת בכבוד ולמעלה מכך.

רוז מביקווה, לשעבר מקדונלד, הגיעה לקניה ב-1970 והתאהבה בארץ – ובתושב מסוים אחד בה. בעלה, ג'ושוע מביקווה, מונה ב-1988 לסגן יו"ר האופוזיציה, בדצמבר 1989 הוא נעצר, וחמישה חודשים לאחר ששוחרר נהרג בתאונת מטוס מסתורית. גברת מביקווה נשארה לגור בקניה, וכעת היא מדריכה, מדי יום שלישי, סיורי צפרות בניירובי.

מר מאליק, כמו רוז מביקווה, הוא אלמן. בעל בית חרושת לסיגרים, הודי במוצאו, או כפי שהוא מכונה בקניה – "שחום", והוא מאוהב בגברת מביקווה. כבר שנים הוא מתכנן להזמין אותה לנשף השנתי של מועדון הציד, אבל תמיד הוא נרתע ברגע האחרון. והנה, דווקא כשנדמה שסוף סוף הוא יאזור אומץ, מגיע לביקור בניירובי עמיתו משכבר הימים, הארי חאן. הטרזן העשיר, שבפגישתם הראשונה בתיכון נתן למאליק להבין, בטעות או במזיד, שמשחה לטיפול בפטריות כף הרגל היא משחת שיניים.

התחרות על ליבה של גברת מביקווה לא תוכרע בפניה ישירה אליה – ג'נטלמנים לא נוהגים כך, אלא בהתערבות. מי שיראה וירשום תוך שבוע אחד את המספר הרב ביותר של מיני ציפורים יזכה להזמין את רוז מביקווה לנשף.

דרייסון משתמש בסיפור האהבה והתחרות כדי לתאר פנים שונות של קניה. גיבורי הספר, הארי חאן, מר מאליק ורוז מביקווה הם קנייתים אבל לא שחורים. רוז היא לבנה ושני הגברים הם הודים, מצאצאי ההודים שהגיעו לקניה בתחילת המאה ה-20 כדי לבנות מסילות רכבת ונשארו בה. הם לא לבנים ולא שחורים, הם "שחומים". הבחירה הזו מאפשרת לדרייסון לתאר את קניה מנקודת מבט חיצונית למחצה, ויותר מכך, לכתוב על אפריקה בלי לגלוש לכתיבה קולוניאליסטית-רומנטית.

חייו של מר מאליק סובבים סביב מועדון 'אסאדי', מעין מועדון ג'נטלמנים, שבו מתרכזים חברי הקהילה ההודית – קולוניאליסטים מסוג ב' עם חיבה לניבים לטיניים, המבלים את זמנם בשימור מנהגים בריטיים שתוקפם פג מזמן, ובעיקר התערבויות. ההתערבות המשמשת ציר הספר מזכירה את ההתערבות של פיליאס פוג על הקפת העולם ב-80 יום – התערבות שבסופה נשא לאישה אלמנה הודית.

הספר רצוף הפתעות ותפניות שלא כדאי לגלותן (וכבר גיליתי יותר מהרצוי). רק ארמוז שדרייסון אינו תמים והוא לא מתעלם מהפוליטיקה הקנייתית. בעמוד 109 הוא כותב, "ישנה מחלה טורדנית אך נפוצה למדי בקרב נשיאים ומנהיגי עולם אחרים, הידועה בכינויה 'דאגה לאפריקה'. בדרך כלל נדבקים בה מעבר לים בוועידות פסגה שעיקרן העוני והתחלואה בעולם, והסימפטומים כוללים דקירות כואבות של אשמה על הפערים בין עושרו של העולם הראשון לשלישי, תחושות אי-נוחות באזור שיפולי הבטן שמקורן באפשרות שקפיטליזם חסר רסן אינו כוח מניע מוצלח כל כך לעשיית טוב כפי שמבטיחים לנו ללא הרף, והתקפות תכופות של קריאה לעשיית מעשה. התרופה הטובה ביותר היא תמיד מנה הגונה של משבר פנימי". הפסקה הזו היא נקודת מוצא לתיאור הרפורמה שכפתה ארה"ב על קניה, ועיקרה "ארגון מחדש של סידורי התחבורה המיניסטריאליים".

כאשר אנו קוראים את הפסקה הזו, אנו יודעים שמטרתה העיקרית אינה ביקורת פוליטית, אלא הנעת סיפור האהבה קדימה, וזה אחד ממקורות הכוח של הספר. הביקורת הפוליטית והחברתית עטופה כמעט תמיד במנה נאה של הומור, ואף פעם היא אינה משתלטת על הסיפור האנושי המשעשע והמרגש לעתים. עובדה זו לא רק שאינה פוגעת במה שיש לדרייסון לומר על קניה (שבה חי בסך הכל במשך שנתיים) אלא מונעת מהספר מלהפוך לפלקט פוליטי.

שודדים, מעשי רצח פוליטיים, שחיתות שלטונית, סוחרי עבדים, תיירים עשירים, איידס. כל אלה מוזכרים, ומקבלים את המקום הראוי להם – יותר מכלום אבל פחות מהדברים החשובים באמת: אהבה, התערבויות של שטות על מספר הנפיחות היומי של גבר ממוצע, צפיה בציפורים או בקיצור – החיים.

מדריך לציפורים של מזרח אפריקה; ניקולאס דרייסון; מאנגלית: אורטל אריכה; כנרת, זמורה-ביתן; 251 עמודים

הרשימה פורסמה במדור ביקורת הספרים של “עכבר העיר” ב-16 ביוני, 2011

נגישות