ספרו החדש של אריאל הירשפלד, "כינור ערוך – לשון הרגש בשירת ח"נ ביאליק" הוא סיפור של כישלון. זהו סיפורו של משורר "לאומי" שפיתח לקסיקון רגשי עשיר, אשר אין לו כמעט כל שימוש, ושקוראיו (אם יש עדיין כאלו) אינם מבינים את שיריו, ובעיקר אינם מסוגלים לזהות את היסוד החשוב ביותר שלהם – המוזיקליות.

כישלון, ובכל זאת ספר נהדר. "כינור ערוך" מתמקד (כשם כותרת המשנה של הספר) בלשון הרגש שפיתח ביאליק. הספר מתחלק לשני חלקים. בשני הפרקים הראשונים ובפרק האחרון כותב הירשפלד על שפתו של משוררנו הלאומי כשפה של תשוקה, כארוס – גם במובן המיני הפשוט, וגם במובנו הרחב יותר, כיחס הדדי בין אדם לאדם, בין אדם לעולם ובין אדם לאל.

הירשפלד עומד על החשיבות היתרה שיש למוזיקליות בשיריו של ביאליק. מוזיקליות שנעלמת מאוזניו של הקורא העברי בן זמננו (בייחוד אם הוא ישראלי), אשר מדבר עברית במלרע, בעוד שביאליק כתב את שיריו במלעיל. מובטח לכל מי שיקרא את העמודים המוקדשים לשיר "בתשובתי" (עמוד 32 ואילך), שלנצח יקרא את ביאליק במלעיל.

בחלקו השני של הספר פונה הירשפלד לעסוק במרחב הדיכאון בשירת ביאליק, במפלט מהדיכאון ובזעם כפי שהוא מופיע בפואמה הגדולה של ביאליק, "בעיר ההרגה". פרקים אלו שונים מאד באופיים מהפרקים הראשונים, ובכל זאת הם חלק בלתי נפרד מהספר. הדיכאון והזעם, מראה הירשפלד יפה, אינם מנוגדים לתשוקה ולארוס, אלא בני הלוויה ההכרחיים שלהם.

לא אוכל במסגרת זו לתאר את המהלך הפרשני שהירשפלד בונה כה יפה, ולו בשל העובדה שקשה לצמצם את יכולותיו הפרשניות של הירשפלד לרשימה קצרה. הירשפלד הוא פרשן נהדר, בראש ובראשונה בגלל שהוא קורא נפלא ורגיש. כוח הפרשנות שלו כה גדול, עד כי לעתים נדמה שלא ניתן להבין את השיר אחרת. למרות זאת, הקריאה שלו אינה כופה ואלימה. להפך, היא מותירה מרחב גדול לפרשנות נוספת שיכולה להיבנות על גב פירושו, ואפילו בניגוד אליו. נדמה שכל מה שהוא עושה זה להצביע לנקודות המפתח של השיר, על ניסוחים דקים שלא שמנו לב אליהם במרוצת הקריאה.

אחד הפרקים היפים ביותר הספר הוא החלק שבו מסכם הירשפלד את הדיון בשפת הרגש של ביאליק בדיון ביחס בינו ובין אחד מגדולי משוררי ספרד ומחבר ספר "הכוזרי", ריה"ל (רבי יהודה הלוי) – האב הקדמון של שירת ביאליק, ומי שנתפס ביום כאחד ממבשרי טוהר הגזע היהודי.

"הלוי לא חשב שהמצב שנוצר על ידו הוא מצב של טוהר לאומי", טוען הירשפלד, "ההפך- תפיסתו וממציו היצירתיים נועדו להבטיח שייווצר מצב היברידי אמיתי, שתתרחש חדירה של הזהות הלאומית היהודית אל חלק מכללי הצורה ואל מופתי היופי של השירה, ושיהיה גם ממד דתי-לאומי יהודי לאיכות האסתטית שלה".

הירשפלד פותח בפרשנות רחבת יריעה לשירו של ריה"ל, "התרדוף נערות", וטוען שמסעו של ריה"ל לציון הוא "מסע שירי, כלומר, שירה במעשה". זו אחת הטענות החזקות ביותר של הירשפלד, שלא ניתן להפריד את האיכויות האסתטיות של הדיבור מתכניו, ושהשירה במיטבה, כביצוע מוזיקלי, היא פעולה בעולם.

ביאליק, אליבא דהירשפלד, יורש מריה"ל את המרחב הפואטי שלו במלואו, אולם עורך רוויזיה במדיום של ההתגלות. "הרוויזיה הזאת אינה ‘חילונית’ דווקא ואינה קוראת תיגר על איכותה הדתית של ההתגלות. להפך, היא מעמידה מדיום בעל מעמד מטאפיזי מעצם טיבו (הילדות), אך היא מביאה אותו כיסוד חדש במרחבה המטאפיזי של היהדות המסורתית ושל הלשון העברית".

ספר נהדר ומשורר לאומי, ובכל זאת כישלון. מתוך הספר עולה כי הטרגדיה של ביאליק אינה נובעת רק מחירשות הקורא העברי למוזיקליות של ביאליק. החירשות היא עקרונית יותר. אם נדבר בהכללות, נדמה ששירת ביאליק אינה מתאימה לאופיה של החברה הישראלית והאדם הישראלי. זו שירה שהפנייה לזולת – חיצוני ופנימי – היא אחד מיסודותיה העקרוניים ביותר. עולם הרגש של ביאליק, כפי שמתואר על ידי הירשפלד, בנוי מתשוקה, מוזיקליות, ארוס וזולת – במילה אחת, אהבה.

כינור ערוך – לשון הרגש בשירת ח"נ ביאליק; אריאל הירשפלד; הוצאת עם עובד/ ספרית אפקים; 333 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור ביקורת הספרים של “עכבר העיר” ב-5 במאי, 2011.

נגישות