למי שלא הצליח להיכנס לטקס יום הזיכרון שקיים אתמול, ערב יום הזיכרון,  ארגון ‘לוחמים לשלום’. הנה מה שאמרתי שם.

כשהציעו לי לדבר בטקס הזה הסכמתי כמעט מיד. אבל כשהתחלתי לחשוב על מה ארצה לדבר לא הצלחתי למצוא שום דבר שאינו קלישאות אידאולוגיות שחוקות. ניסיתי לחשוב מה מקשה עלי, ובשלב כלשהוא הבנתי שיש בתוכי התנגדות לכל טקסי יום הזיכרון, ובכלל זה לטקסים האלטרנטיביים השונים. לא מדובר רק ברתיעה הטבעית שלי מפני טקסים למיניהם, אלא בהתנגדות כמעט עקרונית לכל העניין הזה של יום הזיכרון.

עלי להסביר את דבריי.

יום הזיכרון הוא יום שבו כל המתים מתכנסים לקבוצה אחת חסרת פנים, וכל המשפחות הופכות למשפחה אחת גדולה המכונה "משפחת השכול". אבל האבל שלי, ואני מתנצל אם אני חוזר על עצמי, הוא אבל פרטי. עוד לפני שימוש פוליטי כזה או אחר, איני מבין איך הצער הפרטי שלי יכול להיות חלק מצער כללי. איני מבין כיצד מי שלא חווה אובדן יכול להשתתף או להבין את צערו של אדם אחר. אני עצמי לא יכולתי לעשות זאת עד לפני חודש, ואני עדיין לא יכול לדמיין כיצד מרגישים הוריי או הוריו של כל חלל.

הרגע הנכון ביותר ביום הזיכרון הוא הצפירה – ביטול הדיבור והפסקת כל פעילות. אבל משהו במהותו של יום הזיכרון קורא לפוליטיות. הדיבור האידאולוגי הוא המפלט הנוח ביותר מפני מה שאיננו יכולים לדבר עליו. אבל באותה מידה שפוליטיקה היא המפלט היחיד היא גם פסולה, ואין זה משנה איזו פוליטיקה. השימוש בזכרם של מתים כדי להצדיק מלחמה ומותם של אחרים, אינו פסול יותר משימוש בזכרם כדי לקדם שלום (ואין זה משנה מהן עמדותי הפוליטיות). זהו שימוש ציני ובריחה קלה מדי מהצער חסר המילים על מותם של בני אדם.

כחברה וכיחידים איננו יכולים להשתתף או להבין את צערם של המתים או את הצער על המתים. אבל אנחנו יכולים ומחויבים לכבד את חייהם ואת הדרך שבה בחרו לחיות.

אני לא יכול להשתמש במותו של אחי כמנוף לקידום שלום. אודי ורותי אשתו בחרו לחיות ולגדל את ילדיהם באיתמר, כיוון שהאמינו בזכותם (ואולי בחובתם) לגור בכל מקום בארץ ישראל, ואודי, רותי, יואב, אלעד והדס נרצחו כיהודים תושבי איתמר. במהלך השבעה היו זמנים שכעסתי על אחי ועל הבחירות שעשה, אבל אלו היו חייו כפי שהוא בחר לחיות אותם.

אז מה אני עושה כאן?

יום הזיכרון צריך להיות יום של תמימות. אני לא מכחיש את הפוליטיות של החיים ושל המוות, אבל יום הזיכרון הוא יום אחד בשנה, מעין בועת זמן, שבו אנו מתאבלים על חיילים שנפלו, גם אם הם השתתפו מרצון ובשמחה במלחמות שאולי לדעתנו היו יכולות וצריכות להימנע. אנו מתאבלים עליהם לא כעל קורבנות חסרי דעת שהובלו למותם, אלא כבני אדם בעלי רצון ויכולת בחירה.

אנו מכבדים את זכרו של כל מי שנהרג כדי לחיות כאן, לא כעמדה פוליטית אלא כדבר שנובע מתוך העמדה הפשוטה והקשה כל כך.

בישראל, יום הזיכרון הוא תחילתו של מעגל שנסגר ביום העצמאות – מעגל של שכול ותקומה. אני מניח שסגירת המעגל הזאת מעוררת תחושת אי נוחות בקרב חלק מהנוכחים כאן, שאולי מבקשים לסגור את מעגל השכול והזכרון בדרך אחרת, אולי נכונה יותר, אבל אי אפשר לסגור את הכאב. את סגירת מעגל השכול בפיוס ושלום נשאיר לימים אחרים. היום לא נוכל ללכת הביתה ולהרגיש טוב עם עצמנו. כאן ועכשיו עלינו להסתפק בבכי על מי שמת.

ובאנגלית: http://972mag.com/motty/