"הנער עמד בגבו אל ספייסר ובהה לעבר הגלים האפלים. קצה המזח היה רכושם הבלעדי כרגע – בשעה הזאת ובמזג האוויר הזה היו כל שאר האנשים באולם הקונצרטים". כך היה צריך להתחיל "ברייטון רוק", אבל הוא מתחיל במילים "לא חלפו שלוש שעות מרגע שהגיע לברייטון, והייל כבר ידע שבכוונתם לרצוח אותו".

גראהם גרין, מחבר "ברייטון רוק" כתב בספרו האוטוביוגרפי, "Ways of Escape" שהתחיל לכתוב את הספר כסוג של סיפור בלשי, ושבדיעבד הוא מצטער שלא היה לו העוז לוותר על 50 העמודים הראשונים ולהתחיל את הספר ממה שהוא עכשיו החלק השני (עמוד 69 במהדורה העברית).

"50 העמודים הראשונים הם כל מה שנשאר מהסיפור הבלשי", כתב גרין, אבל 50 העמודים הללו מכתיבים את המשך הקריאה, ואנו קוראים את "ברייטון רוק" כרומן בלשי שבמרכזו ניצבים פינקי בראון, נער בן 17 ומנהיג הכנופיה שרצחה את הייל, ואיידה ארנולד, "שיכורה ידידותית ובעלת נכונות לעזור", שרודפת אחריו.

פינקי ואיידה מתחרים על לבה של רוז, מלצרית בת 16 והאדם היחיד שיכול לקשור את פינקי לרצח. לאחר שנפטר מכל העדים, פינקי נאלץ להתחתן עם רוז, ואיידה מנסה לשכנע אותה בכל זאת להעיד נגד פינקי.

המאבק הזה הוא אחת הסיבות שבגללן הספר נקרא כדיון דתי ומוסרי וכייצוג נוסף של המאבק הנצחי בין טוב ורע: פינקי הפסיכופת הקתולי מצד אחד, ואיידה ארנולד קלת הדעת וטובת הלב מצד שני.

פינקי הוא אמנם קתולי אדוק (למרות שהדבר היחיד שהוא עדיין מאמין בו הוא הגיהנום), הוא אינו מעשן, שותה או מקיים יחסי מין, אבל תהיה זו טעות להעמיד במוקד הספר את הדת. מה שמבעת את פינקי בראון הוא משהו הרבה יותר רציני מאלוהים – התבגרות.

התיעוב של פינקי ממין, מדגיש גרין כמה פעמים, אינו נובע מאמונתו הקתולית אלא ממקום אחר. "דקירה של תשוקה מינית הטרידה אותו כמו בחילה. זה מה שקורה בסוף לגבר, החדר המחניק, הילדים שישנים, התנועות של ליל שבת במיטה הסמוכה. האם אין לאף אחד אפשרות להימלט מזה? לאנשהו? שווה לרצוח את כל העולם בשביל זה. גאוותו כולה היתה כרוכה כמו קפיץ של שעון סביב המחשבה שהוא לא ילך שולל, שהוא לא יתמסר לנישואים ולהולדת ילדים. הוא ידע הכול, הוא צפה בכל פרט ופרט של היחסים המיניים, אי אפשר לרמות אותו במילים יפות, אין ממה להתלהב, שום דבר שתרוויח לא יפצה אותך על מה שתפסיד. הוא לא רצה מערכת יחסים מהסוג הזה עם אף אחת: המיטה הזוגית, האינטימיות, הוא נגעל מכך כמו מזקנה. להתחתן – זה כמו צואה על הידיים".

הנקודה המכרעת באופיו של פינקי אינה סלידתו ממין ומאלכוהול אלא הפחד שלו ממה שהם מייצגים – התבגרות. פינקי ורוז אומרים לפני נישואיהם שהם הולכים לחטוא חטא שדינו גיהנום. לכאורה הם מתכוונים לכיסוי על הרצח או למין, אבל במקרה זה הרובד העמוק ביותר הוא הגלוי ביותר. חטאם הגדול הוא הנישואים עצמם.

לא רק פינקי, גם עורך דינו, מר פרואיט, מצטער על נישואיו וטוען שהם היו השלב הראשון בדרך לנפילתו. "’התחתנתי עם אישה ממעמד נחות,’ אמר מר פרואיט. ‘זאת היתה הטעות הטראגית שלי. הייתי צעיר. פרשיית אהבים של תשוקה בלתי נשלטת. הייתי גבר בעל תשוקות’, אמר והתפתל בכאבים. ‘אתה צריך לראות אותה’, אמר, ‘עכשיו. אלוהים’".

בנישואיו של פינקי אין שום דבר מהתשוקה שהרסה את פרואיט. לא רק לרוז הוא אינו משתוקק. הוא כמעט נטול מיניות והוא אינו רוצה להתבגר. לדברי גרין, פינקי הוא פיטר פן האמיתי, אשר נידון להיות עבריין צעיר לנצח.

שני הגיבורים חיים במה שנקרא “שולי החברה” ומייצגים שתי אפשרויות מנוגדות לנידחות. זו שמשתוקקת לחיים וזו שאינה מוכנה או יכולה להתבגר. פינקי לעולם לא יהיה מנהיג כנופיה כמו קולאוני, גנגסטר ו"איש עסקים" שדוחק את רגליו מברייטון, ואיידה לעולם תמצא את פרנסתה מזמרה בבתי מרזח ומהימורים, ותוציא את כספה על הרפתקאות מזדמנות.

אם פינקי הוא פיטר פן, הרי שאיידה היא וונדי נצחית – אשה שאופייה האימהי מוביל אותה למעשים לא סבירים, כמו לרדוף אחרי רוצח ולנסות להציל נערה שאינה רוצה להינצל.

ברייטון רוק; גראהם גרין; מאנגלית: יואב כ"ץ; פן הוצאה לאור וידיעות ספרים; 367 עמודים

הרשימה פורסמה במדור ביקורת הספרים של “עכבר העיר” ב-19 במאי, 2011.