אני שמח ונרגש להציג בפניכם את קולה של הוגת דעות צעירה ומבטיחה, שאני גאה לקרוא לה חברה, שי צור. שני המאמרים שלהלן צמחו מתוך שיחה שניהלנו לא מכבר על הפער שלא ניתן לגישור בין תרבות הכתב, כפי שהיא מתגלמת בדמותו של פקח החניה החמוש בעט ופנקס, למסורת הדיבור העממי, המופיעה בימינו כנהג המתחנן על נפשו.

לטעמי, מאמרה של צור מהווה פריצת דרך בתחום פרשנות התרבות הישראלית, והאופן שבו היא מחברת בין טענות תיאורטיות עמוקות לתיאור ססגוני וחי של התרבות העממית הוא מופת של כתיבה. הנה הוא לפניכם.

שי צור: פקח החניה – הקוצר העיוור או האביר בעל דמות היגון

אין סמל בוטה יותר לשקיעתה הטרגית של התרבות המפוארת של סיפור העם והדיבור שבעל-פה, מהתמודדותו הנידונה מראש לכישלון של האזרח הפשוט עם הפקח העירוני. האדם המנסה לגולל את סיפורו החי בפני נציג הממסד, החורץ באדישות גורלות בעט משרדי זול, משול לעומד בפני כיתת יורים צ'רקסית ומתחנן על חפותו ביידיש. אלים וגיבורים, מסעות מעצבים ורבי פעלים מן הבית ובחזרה אליו, עלילות רומנטיות ומשפחתיות – כולם מובסים על-ידי מנגנון כלכלי משומן, מבוקר וחסר השראה, שאינו חפץ בדיאלוג ואינו מעוניין בסיפור מכונן שהיה מעולם.

אל נטעה, הסיפור העממי, הסיפור שבעל-פה, שדומה שנדחק בזלזול מפני 4 ספרים במאה, תקצירי ויקיפדיה ואייטמים ב-YNET; שהושלך לפינות החשוכות של שידורים חוזרים לפנות בוקר בערוץ הראשון ולפסטיבלים שנתיים במתנ"סים מטים לנפול ברחבי הארץ, עוד חי ופועם. ברחוב, בבתי-קפה, בשמחות ובביקורי תנחומים, בנסיעות באוטובוס ובמונית, בשיחות סלון, ואפילו בטלפון ובסקייפ, מתנערת מעפר גווייתו המצומקת והמרוטה ומתמלאת בחיים חדשים. את נוכחותו של הסיפור העממי מנסה עידן הכתב המודרני למגר ולצמצם בשלל כינויים מעליבים כמו "סיפורי סבתא", "אגדות אורבניות", "פטפוטי סרק" או "רכילות", אך גם בישראל של היום, כמאז ומעולם, הוא עדיין נושא עימו את עוצמתו וחשיבותו של הסיפור שבעל-פה: סיפור ששב ומרטיט לבבות ומגלה את החוקיות הנסתרת ביקום שנדמה אכזרי וחסר פשר; סיפור שמחבר את היחיד עם קהילתו ומקל על מצוקות ועוולות הקיום.

אבל אותו מנגנון עירוני אינו מעוניין ביתרונותיו הקיומיים והתרבותיים של הפולקלור. הוא מבקש לנהל את הפולחן שלו, שבמסגרתו מועלים לעולה מיטב רווחיו של בן העיר שנקנו בעמל, ללא מיתוס ובלי מסורת שבטית מקודשת שעוברת מדור לדור. כדי לשנות את סדרי העולם אין צורך עוד במילות השבעה עתיקות ובניגון מכשף, לא במחולות ובקרנבלים ואפילו לא במעשייה מסביב למדורה. די בטופס ממוספר ובשרבוטיו הדלים של עובד העירייה.

לצופה מן הצד בסיטואציה האורבנית היומיומית הזו, נדמה הפקח כהיפוכו של האזרח המתקומם. הראשון הוא בירוקרט נוקשה שמפעיל בשליפת עט את סמכותו הממסדית; איש שמכתיב ללא חמלה את גורל חשבון הבנק ומידת חופש התנועה של התושב הממונע. האחרון מבקש לשווא לשנות את רוע הגזרה במילותיו החיות, ולחלוק עם הקהילה המתגודדת סביבו את סיפורו שבעל-פה.

הפקח הוא נציג הרודנות הקפיטליסטית חסרת האבחנה, שחורצת גורלות באופן אקראי והמוני לשם שליטה בהון. האביר הימי-ביניימי המסייר על סוסו על-פני אדמתו של השליט, מגן על גבולותיה ומשגיח על צמיתיה, התגלגל בימינו ובמקומותינו בפקיד המס או בגובה החובות השכונתי – הפקח. הוא משוטט לו במדיו ופנקסו בחוצות עירו, לאורכה ולרוחבה של הטריטוריה המוניציפאלית שהוקצתה לו, ובוחר באופן שרירותי עוד רכב חבוט של אזרח אומלל ומיוזע כדי לצרף אותו לשרשרת הגולגלות עם סימני הדולר שעל חזהו.

אם הפקח הוא נציג המלה הכתובה והחד-משמעית וחלק ממסדר התמרורים והסדרי התנועה המודרני, הרי שהאזרח הבודד, הזועק לעומתו, הוא נציג המספר העממי והזמר הנודד. הטרובדור, זקן השבט, המשורר האפי וזמר הרומנסה – כולם מתגלמים לרגע בשוועתו של הנהג המקונן.

זה שומר באדיקות על רבים מסממניה של היצירה העממית לסוגיה – הוא מגלגל עיניו לשמים ופוצח בפנייה לכוחות עליונים שיעניקו לו כוח והשראה. הוא מכנס את הקהל האקראי שברחוב מזקן ועד טף כדי שיהיו עדים לעלילות שבפיו, ומפציר בעומדים מולו, ובראשם הפקח, שיאזינו לו. הוא משבץ בסיפורו פרזות מוזיקליות, חזרות השומרות על מקצב, מוטיבים פנטסטיים, השבעות ומשפטי מפתח הנטועים היטב במסורת העממית המקומית (תסלח לי, אדוני, חמש-מאות שקל? ח-מש-מ-אות? תסלח לי, אבל לא נסחפנו קצת? תגיד לי, המדרכות כאן עשויות מזהב? והקהל מחרה מחזיק אחריו במקהלה: חמש-מאות? חמש-מאות! אבל כתוב בשלט שעד חמש מותר, אדוני, אבל עצרתי רק לרגע, מחכים לי בבית אז עצרתי רק לחמש דקות, נשבע לך. תוך שנייה אני עף מכאן, כאילו לא הייתי פה בכלל, נשבע לך! והקהל חוזר אחריו: כן, רק לרגע הוא עצר כאן, אדוני, מחכים לו, אדוני, אבל כתוב בשלט…).

האזרח המגולל את סיפורו ומבקש להוכיח את הפקח, להעיד על העוול שנגרם לו ולשנות את מר גורלו, מספר למעשה סיפור עתיק יומין ואוניברסאלי שהוא מעניק לו גרסה אישית, מקומית, המתאימה את עצמה להקשר ולנסיבות. הוא מספר על מאבקו הקיומי של האדם והתמודדותו עם כוחות גדולים ומכלים, על תבוסות גדולות וניצחונות קטנים. הוא קובל על ההתנגשות בין ההיגיון האנושי לבין ההיגיון (או חוסר ההיגיון) של אלי העיר וגזרותיהם. הוא מעיד על הגדול והקשה שבמסעות – השיבה הביתה, שעל כל אדם בכל דור ודור ובכל יום ויום לצלוח אותו מחדש. הוא מתריע על האדם הנישא מעם, שיהירותו העיוורת וחטאיו לבני עמו יורידו אותו בסופו של דבר מגדולתו ויועידו לו את החמור שבעונשים.

לעומת הנהג, שמספר אמנם סיפור נצחי שיש לו חוקיות קבועה ותבניות צורניות ברורות, אך רשאי ואמור להעניק לו גוון אישי וניגון ייחודי, המותאמים לתחושותיו הספונטניות, לסגנונו ולקהלו, הפקח הוא איש המילה הכתובה, הדין וחשבון ונייר הקופי. עליו להיצמד בצייקנות לעובדות היבשות והסטטיות ולתיאור מצומצם של המיידי והנגלה לעין (מספר רכב, דגם רכב, צבע רכב, מקום האירוע, תאריך…).

בניגוד לאזרח המספר בעל-פה, לפקח אין עניין בדיאלוג, בגרסה האישית והספונטנית של הסיפור או במסר האוניברסאלי שלו. גם סוגיות פילוסופיות-קיומיות של גורל מול בחירה חופשית וגבורה בחיי היומיום ממנו והלאה. אולם בשונה ממה שנדמה בהתבוננות ראשונה באינטראקציה האנושית השגורה, אין זאת בהכרח משום שהוא יצור חסר אתיקה, מודעות או רגישות אסתטית. בהתבוננות נוספת, אולי דווקא הפקח הוא הגיבור הטרגי של הסיטואציה העירונית בת-זמננו.

למרות מה שחושב המספר העממי, הפקח רחוק מלהיות המורם מעם והשיכור מכוח שמפלתו העתידית אורבת לו, משום שלמעשה הוא כבר מרצה את עונשו. הוא, שמגיל ארבע התחפש כל פורים לשוטר, שמגיל עשר רואה את כל הפרקים של חוק וסדר, שבגיל 12 כבר למד בהתכתבות על זיהוי פלילי וחלם למגר רוצחים וגנבים מהרחובות; הוא צריך עכשיו לשוטט שעות בשמש הקופחת בין דוכני שווארמה, צואת כלבים ופיצוציות, כמו קאובוי דמיקולו שהוגלה מן המרחבים העצומים והפתוחים של המערב הפרוע לתוכנית ריאליטי דלת תקציב בלב המרחב האורבני המתפורר, הצפוף והמטונף של המזרח התיכון, ולארוב למכוניות מאובקות ומעלות אדים לצידי הדרך, ולאזרחים עיוורי צבעים או כאלו שעדיין חושבים שפסי הצבע על המדרכות הם מחווה פטריוטית המנציחה את צבעי הדגל הלאומי. ואחרי כל זה הוא עוד נידון לספוג קללות במבחר שפות, ומבטי שטנה מכל עובר אורח מכריס ומקריח, כאילו היה פושע נמלט שתמונתו מתנוססת על כל גזע עץ.

הפקח מודע עד כאב להיעדר הכוח הממשי שלו ולתפקידו כפוי הטובה. הוא רק השליח, מי שהוטל עליו לסובב את הקדרה ולשלוף ממנה את המספר האקראי שמסמן את הקורבן האנושי הבא. הוא אחד מיני רבים שתפקידם להשביע את המפלצת האימתנית שתובעת עוד ועוד כספים לקופת העירייה, וכספים תובעים קורבנות אדם, וקורבנות דורשים דו"חות. כמו בימי קדם, גם עתה, נאלץ היחיד להקריב את רווחתו על מזבח העיר כולה כדי לפייס את האלים, ומישהו צריך לעמוד ליד הכבשן, לנפנף יום ולילה מעל האש, לספוג את הכוויות ולזמן את הבתולה הבאה שהכוהנים ידחפו פנימה.

הפקח אינו שועה למספר, לקהלו ולדיבור החי שבעל-פה, כי הוא יודע שהגורל שהוא משמש כשליחו הוא שרירותי; שבניגוד למסורת הסיפורית שנשטחת בפניו אין בו היגיון פנימי וגם לא צדק פואטי או מסר אוניברסאלי. הדיאלוג, ההסברים והנחמות – כל אלו הם רק תעתועיו היומרניים של האמן העממי, ורק מאריכים את סבלו של השעיר לעזאזל. יחס אישי, קשב או משא ומתן הם לפיכך מעשה לא הגון; סחר באשליה כוזבת שהיא מעבר לתחום אחריותו. לכן הוא רק נועץ בקורבנו מבט אטום לדקות ספורות, ואז מסתובב ופוסע לדרכו. הוא יודע את מקומו במערכת – הוא מקבילו הבירוקרטי של מלאך המוות הנוקש על הדלת, וכל התפילות והלימוד שבעל-פה לא ישנו את שליחותו. הוא הרוצח השכיר של האלים המודרניים – אמנם הנמוך שבמדרג, זה שזוכה ליחס המזלזל ביותר ולשכר הגרוע ביותר, שהרי רק על קנסות כספיים ולא על חיי אדם של ממש הוא מופקד, ובכל זאת הוא שליח בעניין רע. הוא זה שעליו לתת דין וחשבון על לוחיות הרישוי שנגזר גורלן לנפק את ליטרת הבשר, והוא זה שצריך להותיר מאחוריו את הסימן הכתוב שחרץ את דינן. זהו סימן שהוא מטבעו שרירותי, לא אישי וחסר משמעות כשלעצמו, ממש כמו התמרורים המשתנים השכם והערב והפסים הצבעוניים שעל צידי המדרכות, ולפקח אין שום כוונה לטשטש זאת.

הפקח שתולש את הדו"ח ונועץ אותו מתחת למגב של השמשה הקדמית גם כשבעל המכונית הנואש עומד לצידו ומקונן, הוא במובן מסוים סמל הנימוס והאצילות. הוא מותיר לקורבן את הכבוד האחרון שלו כשהוא מסמן במחווה האדישה את עצם היותו קורבן, נתין לחוקיות אקראית ואכזרית שלא ניתן לשנותה. אך הפקח שמשיב את עטו-חרבו לנדנה לאחר חריצת הדין ומותיר את הדברים – את הדיבור החי – לנהג המודח, עושה עימו גם חסד נוסף: הוא מאפשר לו להפגין את אנושיותו למול הכוחות הגדולים ממנו – הוא מחלץ ממנו את שירו. דווקא הוא, השליח האלמוני והשנוא, שמוגבל בעצמו לדיווח עובדתי יבש ומשמים, הופך בתלישת דף ממוחזר אחת את התושב הממונע מאזרח טרוד שממהר הביתה למספר עממי אורבני.

שי צור

עד כאן דבריה של צור. כפי שכתבתי, מאמרה של צור הוא מופת של הגות, יכולת תיאורית וכתיבה אמפטית. עם זאת, אני מתקומם בנחרצות נגד האווירה הפסימית והפטאלית השורה על דבריה, ומסמנת את הכיוון המסוכן שאליו צועדת התרבות התל אביבית, אשר גם אם תתאמץ לא תוכל לחרוג מגבולות הדקדנס החילוני. לכן, הרשיתי לעצמי לכתוב מאמר משלי. יודע אני היטב שאיני עומד בשורה אחת עם גברת צור, ובכל זאת, חובה היא שמוטלת עלי, לדבר ואף לצעוק – לא קורבנות פסיביים אנחנו, אלא בני אנוש המסוגלים לקחת את גורלם בידיהם.

מוטי פוגל: “פקח, אני פורק סחורה” או "ויגזול את החנית מיד המצרי"

לא ויכוח פשוט לפנינו, ואף לא עימות בין נציג הממסד לאזרח הפשוט, אלא התנגשות בין שתי תרבויות – תרבות הדיבור ותרבות הכתב. אגדות העם העוברות מדור לדור – חניתי רק לרגע, לא ראיתי את התמרור – מתנגשות בתרבות הכתב המודרנית. נציג המודרנה, פקח החניה, אינו רוצה ואינו מעוניין לקיים תרבות של שיחה, של דיבור פנים אל פנים, אדם אל אדם. בעולמו קיים רק הכתב.

הפקח הכפוף אל לוח הכתיבה אינו מסוגל לשמוע את הדיבור החי. רק במקרים קיצוניים נשמע את קולו, וגם אז יאמר. "כבר רשמתי דו"ח, אני לא יכול לבטל". בחייו של הפקח, יש קיום רק למילה הכתובה, ומרגע שנכתבה לא ניתן לבטלה. ממש כאחשוורוש המלך, אשר מרגע שנכתב ונחתמו דבריו טבעת המלך, הוא אינו יכול לבטלם, אלא לשלוח אגרות חדשות בחתימתו.

על רקע זה יש להבין את המשפט הידוע "פקח, אני פורק סחורה" המופיע בחזיתן של מכוניות חונות רבות. וכי יודע הפקח מתי חנה הרכב, מתי נתלה השלט ואיזו סחורה נפרקת? בהכרח עלינו לומר שמסתתר כאן דבר מה עמוק יותר. בעל הרכב מתריס בפני תרבות הכתיבה, ומכניס את הדיבור החי לתוך הכתב הקפוא.

כותב השלט נוטל את כלי נשקו של הפקח, העט והכתב, ומפנה אותם נגדו. זוהי פריקת הסחורה – פריקת הנשק – העט והנייר – והפיכתם לסחורה. איש תרבות הדיבור והשיחה מנטרל את המימד הסימבולי הגלום בעט, וכביכול אומר לפקח: ראה, אף אני בעל עט ונייר, אך אלו אינם אלא סחורה – חפצים שאינם יכולים להחליף את הדיבור החי.

אבל לא רק לפקח הרשמי פונה השלט, אלא לכל פקח ולאף פקח. כאשר אנו עוברים ברחוב וקוראים "פקח, אני פורק סחורה", על כורחנו אנו נהפכים לפקח, ועלינו לאשר ולומר: הן, אתה פורק סחורה.

מוטי פוגל