מאז הסרת צו הפרסום אתמול בצהריים, העיתונאים מצלצלים ומבקשים לדעת, בשם הקוראים ועם ישראל, איך ההרגשה.

איני יודע. טוב שתפסו את הרוצחים, אך אי אפשר להגיד שאני חש שמחה. בכל מה שקשור לרצח אין מוטיב של שמחה. רותי, אודי, יואב, אלעד והדס עדיין מתים, וביחס לזה – שום דבר לא השתנה.

ובכל זאת, משהו חשוב קרה. פתאום לרצח יש דמות ויש צורה. הרוצחים כבר אינם ישות ערטילאית, אלא בני אדם עם פרצוף ושם והורים. עכשיו כבר אפשר למקד את הכעס באנשים מסוימים, בסביבה שבה גדלו ובמי שסייע להם או הוביל אותם – בדיבור או במעשה.

עלינו לזכור שמדובר בשני בני אדם. שפלים וארורים – אין ספק בכך, אבל עדיין בני אדם שבחרו בקור רוח ובדעה צלולה לבצע מעשה נורא, ליטול את חייהם של בני אדם כמוהם. אסור לשכוח את זה בדיון הציבורי שיתעורר עכשיו סביב שאלת העונש הראוי.

אני לא בעד להרוג את הרוצחים. ראשית, בישראל לא נוהג עונש מוות, ומדינה רצינית אינה מחוקקת חוקים עבור מקרים פרטיים. שנית, וחשוב מכך, עונש מוות זה פתרון קל מדי, לא כיוון שהוא אינו מוסרי. ישנם מצבים, והמקרה הזה הוא אחד מהם, שהוצאה להורג היא מוסרית.

בעיני יש חשיבות רבה לעובדה שלרוצחים יש פנים ושם. אמג’ד וחכים עוואד לא גדלו בחלל ריק. הם נצר למשפחה שאלימות היא דרך חייה. אנחנו צריכים לחקור את הרוע הזה, מאיפה הוא בא ומה ניתן לעשות כדי לעצור אותו. את הדיון החשוב הזה לא נוכל לעשות אם נמחק את פני הרוצחים, ונתייחס אליהם כאל פרטים ערטילאיים בתוך המון שונא.

קשה לי לחיות בעולם שבו רוצחי אחי ומשפחתו מתהלכים על פני האדמה, אבל הקושי הזה לא יעלם עם הוצאתם להורג. הריגת הרוצחים תהיה פתרון קל מדי. האירוע עצמו לא יימחק, והוא יישאר לתמיד, עם פרצופים משני הצדדים – של הרוצחים ושל הנרצחים.

הרשימה התפרסמה ב”ידיעות אחרונות” ב-18 באפריל, 2011

נגישות