טוב, זו לא תהיה ביקורת סטנדרטית. כמו תמיד, אתחיל לכתוב בכך שאטען כי איני מסוגל לכתוב בכלל, ובפרט על הספר שלשמו התכנסנו כאן ("בית גדול" מאת ניקול קראוס). אלא שבניגוד לפעמים אחרות איני יודע אם בכוחם של הקביים המלאכותיים האלו לשאת אותי ואם אוכל לוותר עליהם. בעיקר איני יודע האם על הספר אני כותב או על עצמי.

קודם כל, הספר. בחירה רעה מאוד מצידי. הייתי צריך לבחור בספר קליל יותר, איזה רומן טיסה מתוחכם, או פנטזיה לבני הנעורים. וזה לא שלא ניסיתי, אבל לא נתקלתי באחד מוצלח מספיק. אם כן, נשארנו עם "בית גדול", ספר שמלא באובדן, בדידות, דיכאון וחוסר התוחלת שבכתיבה.

"בית גדול" מורכב מארבעה סיפורים, כולם כתובים בגוף ראשון, וכולם פונים לנמען שספק אם הוא מסוגל לשמוע אותם. הוא נפתח בקולה של נדיה, סופרת בת 50 החיה לבדה ורק שולחן כתיבה מפלצתי, שלכאורה היה שייך ללורקה ושעבר אליה בירושה מדניאל וארסקי, משורר צ’יליאני שנרצח בידי אנשיו של פינושה, מארח לה לחברה. יום אחד מופיעה בביתה בחורה צעירה בשם לאה וייס הטוענת כי היא בתו של וארסקי ומבקשת את ירושתה – שולחן הכתיבה. מסירת השולחן מטלטלת את עולמה של נדיה, והיא אורזת את חפציה ונוסעת – מכל המקומות בעולם – לישראל.

בסיפורים האחרים אנו מתוודעים לארתור, אלמן אנגלי שאשתו המנוחה, סופרת בשם לוטי, היא שמסרה את השולחן לווארסקי; לסוחר עתיקות ניצול שואה, ג’ורג’ וייס, האחוז באובססיה לשחזר חדר העבודה של אביו; ולתובע ישראלי המוסר לבנו, שופט אנגלי, דין וחשבון על חייו ועל היחסים ביניהם. כל אחד מהסיפורים עומד בזכות עצמו, וכולם מתחברים זה לזה באמצעות השולחן, וחשוב מכך – באמצעות מפגשים מקריים בין הדמויות.

אחד המבקרים טען שהספר הוא החמצה כיוון שהוא נטול קתרזיס ומותיר לא מעט שאלות פתוחות. "בית גדול" אינו ספר מושלם, ולעתים הוא עגול ושלם מדי, אבל דווקא הבחירה של קראוס להותיר חוטים פרומים וכתמים של כאב היא שמקנה לספר אותנטיות.

שולחן הכתיבה שלכאורה עומד במוקד הספר, נושא משמעויות שונות עבור המספרים השונים, והוא אינו הרבה יותר ממקגאפין – מכשיר עלילתי שאין לו כל חשיבות כשלעצמו. מעבר לכך, גם עבור גיבורי הספר, החיפוש אחר השולחן הוא חיפוש אחר תחליף למשהו שאבד ולא יוכל לחזור.

הונאה עצמית, הרצון לשחזר את מה שאבד, וחוסר היכולת לעשות זאת עוברים כחוט השני לכל אורך הספר. נדיה רואה בכל מקום את פניו של דניאל המת, ומוכנה בקלות לקבל את טענתה של לאה שהיא בתו ולכן השולחן שייך לה. ארתור צודק באבחון מצבה של אשתו אבל טועה לחלוטין בנוגע לסיבתו. סוחר העתיקות ג’ורג’ וייס מוסר ללקוחותיו העתקים של הרהיטים שאבדו להם, אבל הם, בשל רצונם להיאחז בעבר, מעדיפים להשלות את עצמם.

"כולם מתמלאים תדהמה, המשיך וייס, כשאני מספק לבסוף את הפריט שחלמו עליו במשך מחצית חייהם, ששיקעו בו את כל געגועיהם. הם כופפו את זכרונותיהם סביב חלל ריק, והנה הדבר החסר מופיע עתה. הם מתקשים להאמין למראה עיניהם, כאילו הצגתי בפניהם את הזהב והכסף שהרומאים בזזו מבית המקדש. את כלי הקודש הבזוזים, שנעלמו באורח מסתורי כדי שהאובדן הנורא יהיה מוחלט, כדי שלא תיוותר שום ראיה שתמנע מהיהודי להפוך מקום לגעגוע שיכול לשאת עמו בכל אשר ינדוד, לנצח".

מעניין לראות כיצד ישראל נתפסת בעיניה של קראוס. כמקום חשוב בקיום היהודי, אבל בהחלט לא כפתרון האולטימטיבי, ואולי אפילו כאשליה עצמית קולקטיבית, כניסיון נואש נוסף למלא את החלל שקיים בתוכו של כל אדם.

"יום ולילה הגו חכמים בתורה שבעל פה, וטיעוניהם היו לתלמוד. לפעמים שכחו את השאלה שהעלה מורם: מהו יהודי בלי ירושלים? רק בהמשך, הלכה תשובתו ונגלתה לאטה: להפוך את ירושלים לרעיון. להפוך את בית המקדש לספר. לכופף עם סביב צורתו של מה שאבד לו, ולהניח לכול לשקף את דמותו החסרה…כל אחד מאיתנו חי כדי לשמר את הרסיס שלו במצב של צער וכמיהה נצחיים".

"בית גדול", מאת ניקול קראוס; מאנגלית: שאול לוין; מחברות לספרות; 283 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור ביקורת הספרים של עכבר העיר ב-14 באפריל, 2011

נגישות