משפחה כן בוחרים
“יולנדה” הוא ספר מטעה. לכאורה הוא שייך לז'אנר הסיפור המשפחתי. בז'אנר זה מסופר בדרך כלל על פטריארך, ובמקרה שלנו מטרוניתה בעלת שיגיונות, קשוחה אך אהובה. אם המשפחה מסתירה בדרך כלל סוד אפל, שבכוחו להסביר את המקור לשגיונותיה, ומדוע היא אינה מדברת עם אחותה החורגת.
ז'אנר הסיפור המשפחתי הוא ז'אנר נוסטלגי. אם המשפחה נוטה לשתיקות עמוקות וצופנות סוד, וכשהיא סוף סוף מדברת, היא מספרת על מקום הולדתה. השדרות הרחבות של ירושלים העתיקה, החמסינים של וורוצלאב או נהרותיה עמוקי הזרם של צנעא הם רקע לילדות צנועה אך מאושרת. אמנם, מעשים נוראיים התרחשו בארמון המשפחתי בלודג' או בבקתת הקש בבגדד, אבל החיים היו פשוטים ומלאי שמחה.
לכאורה, “יולנדה” פוסע באותו נתיב. שאולי, בן זוגו של המספר, מומו בפי סבתו מצד אמו, הלוא היא יולנדה, ומשמש בפי נור, סבתו מצד אביו, דוחק בו לכתוב ספר אודות יולנדה, סבתו האהובה, זו שאף אחד במשפחה אינו דומה לה, אבל כל התכונות הבעייתיות של מומו מגיעות ממנה.
יולנדה (סחלב), ילידת קהיר, גירשה ממיטתה ומביתה את בעלה, ז'ורז', מסיבה עלומה כלשהי, ועד יום מותו הוא התגורר אצל בתו, אמו של מומו. בעלת הברית היחידה של ז'ורז' היא חבצלת, דודתה של אימו וגיסתה של יולנדה, שבאה לבקר אותו מפעם לפעם. ז'ורז' חיבר רומן עלום, הנסוב אודות אדואר, בחור קהירי המנהל רומן עם יולנדה קהירית, שאינה יולנדה סבתו של מומו.
כאמור, “יולנדה” פועל בתוך ז'אנר סיפור השורשים המשפחתי. הפיתולים נמשכים, ויש סודות המחכים להתגלות. אבל באותה עת הספר חותר תחת הז'אנר, ולפרקים הוא נדמה כמעט כפרודיה עליו.
אחד ממקורות הכוח של הספר הוא הטון הקליל של הכתיבה. רצונו של המספר לשאת חן בעיני קוראיו, משווה אפילו לאובססיית הניקיון של יולנדה לוויית חן. באותה עת, קלילות הכתיבה חותרת נגד הז'אנר שמתאפיין בדרך כלל בפאתוס ובדרמטיות. האירועים הקשים ביותר מסופרים במין קלילות ואפילו עליזות. סודות כמוסים מתגלים כבדרך אגב, ומאורעות של יומיום מכוסים במעטה חשאיות.
אבל סגנון הכתיבה הוא רק האמצעי החתרני הראשון. לצדו של הפאתוס ניצבת בדרך כלל הנוסטלגיה, וגם אותה מקעקע סקאל. שורשיה של יולנדה בקהיר (אם כי הוריה היגרו לקהיר מירושלים ומחלב), אבל קהיר זו, אינה אלא געגוע לפריז מדומיינת, שיולנדה מעולם לא ביקרה בה. לפריז עצמה אסור לנסוע, ונסיעתה של סבתא נור (מהצד הסורי של המשפחה) לפריז היא מקור ללגלוג. מומו ויולנדה משוחחים בצרפתית, אבל כשמומו נוסע לצרפת ומחליף את מבטאו במבטא פריזאי, יולנדה מעמידה פנים שהיא אינה מבינה אותו.
ככל ספר סמי ביוגרפי, גם יולנדה עוסק ביחס בין החיים לספרות, אבל במקרה של יולנדה יהיה נכון יותר לומר שהוא עוסק ביחס בין האמת כהכרח לבדיה כבחירה וכיצירת העצמי.
סקאל פועל בכמה מישורים כדי לקעקע את אחד היסודות החשובים ביותר של הז'אנר – הגורל המשפחתי. הוא מעמת שוב ושוב את ההכרח הביולוגי מול הבחירה, ואת ההיסטוריה האמיתית מול ההיסטוריה הבדויה. כדי לא להרוס את חוויית הקריאה, לא נוכל לגלות כאן את הסודות, אבל נאמר שבניגוד למה שנהוג לחשוב, סקאל טוען שמשפחה דווקא כן בוחרים. בין השאר, בהשראת סבו, הוא מצרף למשפחתו את הדודים הסופרים, דוד גוסטב (פלובר) דוד הונורה (בלזק) ודוד מרסל (פרוסט).
כמעט כל חלק בספר טבוע בחותם הדואליות הזו – ביולוגיה ובחירה. אפילו האחיות הפיליפיניות, בת' ולוליטה, המטפלות בסבתא יולנדה וסבתא נור, שונות לחלוטין זו מזו, ונוטלות חלק במאבק הסמוי בין שתי הסבתות, ולכל אחת סיפור משלה על המשפחה.
אין בכך כדי לומר שהבחירה היא עניין של מה בכך. במשפחתו של מומו לא הולכים לשירותים, אלא "לעשות את הביקור", וצ'יקיביק הוא כינוי גנאי לכל דבר שריח של מיניות נודף ממנו. מומו מגולל סדרה של מאורעות הולכים ומחמירים – בריחת שתן, דלקות בדרכי השתן ודלקת יותרת האשך – ונדמה שאלו מתפרשים על ידו כעונש שניחת עליו בגין בחירתו להיות הומו.
ההומוסקסואליות של מומו היא אולי הרובד החשוב ביותר בעימות בין ביולוגיה לבחירה. אמנם כבר מילדות היו סימנים לנטייתו העתידית, אבל מומו בוחר להיות הומו. בעימות בין הכרח ביולוגי לבחירה אנושית, ההומואיות אינה גזירת גורל ביולוגית, אלא נצחונו של חופש הבחירה.
יולנדה; משה סקאל; הוצאת כתר; 217 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור ביקורת הספרים של “עכבר העיר” ב-10 במארס, 2011.
