סגנון ייחודי עלול לעתים להיות בעוכריו של ספר, שכן הוא ממקד את תשומת לב הקוראים באופני ההבעה של הסופר, במקום במה שיש לו לומר. יצירה לעולם אינה מתעלה לדרגת אמנות אם כל מה שיש בה הוא סגנון, וספרו של מתן חרמוני, "היברו פבלישינג קומפני", הוא דוגמא ליצירת אמנות שאינה רק סגנון מבריק. שפת הספר היא מין יצור כלאיים מרהיב של יידיש ועברית, אבל חבל שהתמקדות בשפת הכתיבה של חרמוני תבוא על חשבון תוכן דבריו.
מרדכי שוסטר, גיבור הספר, הוא שוליה לסדר דפוס בהיברו פבלישינג קומפני – הוצאה לאור המפרסמת ספרוני "שונד", ספרות זולה וסנטימנטלית. כמעט מובן מאליו ששוסטר אינו מסתפק בתיווך בין הסופרים לקוראים. הוא רוצה להיות סופר בעצמו, ובעזרת השם ובעזרתה של בחורה יהודייה בשם הניה לוויצקי הוא גם יהיה סופר.
הניה, שבבית הוריה מתגורר שוסטר בשכירות משנה, מבקרת את מרדכי בלילות ובהיפוך למעשה שחרזדה דורשת ממנו לספר על אודותיה סיפורים שאת עלילתם היא מכתיבה לו. הגיבורה של סיפורים אלו היא הניה שהפכה להיות אנני פייג', הרקדנית מאוהיו, והרומן הלילי הזה יהיה הבסיס לספריו הראשונים של שוסטר, אלו שיזרימו כסף לכיסיו, ויפרסמו את שמו.
עלילת הספר מתרחשת בעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה-20, וזירת ההתרחשות העיקרית היא איזור הלואר איסט סייד במנהטן, מקום שאליו הגיעו מיליוני מהגרים יהודים, וחלמו על אמריקה המרוצפת זהב בעודם חיים בה. התשוקה שהביאה את היהודים להגר מעבר לים, היא הכוח המניע של "היברו פבלשינג קומפני", וזו תשוקה גשמית מאד. מרדכי משתוקק להיות מפורסם ועשיר, והניה משתוקקת להיות אנני פייג', רקדנית יפהפיה ומושכת.
מרדכי שוסטר לא רוצה להיות מתווך אלא סופר. ייתכן שחרמוני רומז בכך לגינוי האנטישמי הקלאסי, שלפיו היהודים הם עם של סוחרים – טפילים שאינם מייצרים משהו בכוחות עצמם. אבל בעיני חרמוני, "מתווך" אינה מילת גנאי. חרמוני כותב בשפה שהיסוד המתווך שבה עד כדי כך בולט, שלעתים אתה רוצה להחמיא למתרגם אשר השכיל להעביר לעברית את הניואנסים השונים של שפת המקור. יותר מכך, גם כסופר, שוסטר אינו אלא מתווך, הכותב את סיפוריה של נערה מכוערת (לפחות בעיני עצמה) לאלפי קוראים.
תהיה זו טעות לומר שסגנונו של חרמוני מרוחק. ספר הוא דבר מלאכותי. דיבור הוא עניין מלאכותי, וכתיבה בשפת הדיבור אינה הדרך היחידה לבטל את המרחק הקיים ועומד בין הכותב לקורא. לעתים דווקא הבלטת המלאכותיות עשויה לקרב בין השניים, וכך הדבר גם במקרה של "היברו פבלישינג קומפני".
"היברו פבלישינג קומפני" נע קדימה ואחורה בזמן – לשנות ה-40, ה-60 ואפילו ה-90 של המאה ה-20, וכך אנו פוגשים במרדכי שוסטר כשכבר אינו צעיר שאפתן אלא זקן ממורמר שתהילתו מאחוריו, ובנכדתה של הניה, המנהלת רומן קצר עם יהושע רדלר, שכנו לשעבר של שוסטר.
התנועה בזמן מבליטה בחירה מודעת של חרמוני – להימנע מתיאור נקודות המפנה בחייו של שוסטר. אנו פוגשים את מרדכי רגע לפני ההצלחה, או מעט לאחריה. איננו יודעים מה בדיוק קרה בסן פרנסיסקו, ומדוע שוסטר כועס על בת דודתו, וכיוון שאיננו יודעים אנו נאלצים לדמיין, והדימיון, לצד התשוקה, הוא הכוח היוצר המניע את הספר הזה.
בכל הביקורות על "היברו פבלישינג קומפני" נכתב בהרחבה על שפתו המיוחדת. למרבה הפליאה, שם אחד נפקד מכל הרשימות שקראתי. חנוך לוין, שקדם לחרמוני בתרגום היידיש לעברית. אני לא יודע אם חרמוני התכוון לכך, אבל בדעתי עולה מחזה מסוים של לוין, "הזונה מאוהיו", שבו מופיע הקבצן הויביטר אשר חושק בזונת צמרת, ולא סתם זונת צמרת אלא זונה מאוהיו – מחוז הפנטזיה האולטימטיבי. בדומה לכך, בדמיונה של הניה לוויצקי, בחורה יהודיה מהלואר איסט סייד, ובדמיונם של אלפי קוראי ספריו של מרדכי שוסטר, הניה היא אנני פייג' הרקדנית מאוהיו. מתברר שלא רק בישראל חולמים על אמריקה. גם באמריקה יושבים יהודים וחולמים את החלום האמריקאי על אוהיו דמיונית שממנה מגיעות רקדניות אמריקאיות אורגינליות.
תיווך ודמיון. אלו הם שני היסודות שעליהם בנוי הספר הנהדר הזה. אבל באופן פרדוקסלי, התיווך והדמיון יוצרים מציאות ממשית ובלתי אמצעית. הניה יוצרת לעצמה חיים באמצעות הדמיון שלה, ועד כדי כך גדול כוחו שהוא לא רק מביא לה אהבה (או לפחות מין) הוא גם מעניק לשוסטר את הקריירה הספרותית שלו, משפיע על חייה של נכדתה עשרות שנים לאחר מכן, ואפילו משכתב את ההיסטוריה.
היברו פבלישינג קומפני; מתן חרמוני; כנרת, זמורה – ביתן; 270 עמודים; 89 שקלים
הרשימה התפרסמה במדור ביקורת הספרים של עכבר העיר, ב==31 במארס, 2011.