בין שני הורים
קשה לכתוב על "נסיעה" מאת יאיר אסולין, ספר שציר העלילה שלו הוא נסיעה של חייל בשירות חובה אל הקב"ן, במציאות שבה הולך ומתחוור כי ערכו של אזרח ישראלי נמדד בנכונותו להרוג בני אנוש אחרים. קשה לכתוב על הספר הזה ביקורת שאינה מאמר המתאים לעמודי הפובליציסטיקה. “נסיעה” אינו ספר תיעודי, אלא פרוזה מצוינת, אבל דווקא בגלל שהוא אינו מנסה לפרוש משנה פילוסופית סדורה, הוא אומר הרבה יותר מאלף מאמרי דעה מנומקים היטב.
לכאורה, שום דבר נורא לא מתרחש בשירות הצבאי של המספר שגורם לו לנסוע לקצין בריאות הנפש (חישבו לרגע על הצירוף המופרך הזה – קצין בריאות הנפש). המספר משרת במודיעין ביחידה עורפית למחצה, הוא לא מתעלל בערבים וגם לא עד למעשי התעללות. חבריו לשירות אולי מעט גסים ומפקדיו אטומים, אבל לא בצורה יוצאת דופן או ראויה לציון. הוא יוצא הביתה בכל שבת. הוריו תומכים בו ובשעת הצורך מגיעים לבסיס כדי לבקרו . אפילו הפרידה הצפויה מחברתו לא מותירה חותם גדול על נפשו. למרות זאת, הוא מגיע אל סף התאבדות, ורק שחרור מהצבא יכול להציל את חייו.
בנקודה זו בדיוק טמונה הגדולה של "נסיעה" – במיצוי הזוועה הטמונה בעצם השירות הצבאי. אסולין אינו טוען שישנם בני אדם ששירות צבאי אינו הולם אותם, אלא טענתו גורפת הרבה יותר – הצבא מעצם מהותו מבטל את האנושיות.
כך כותב אסולין כבר בעמודים הראשונים של הספר, "העבודה היתה מתישה: לשבת בחמ"ל ולהקשיב לטלפון. זה לא היה מסוכן אבל את הנפש שלי זה חיסל. ולא רק העבודה חיסלה אותי אלא גם כל האנשים שהסתובבו בחדרים הגדולים ההם שהיו מלאים בדיבורים כאילו חשובים, והתחושה הנוראה שאתה לא חשוב. שאתה כלום. שאתה עוד כלי על השולחן, כמעט כמו העט או המחשב".
על המשמעת הצבאית כותב אסולין, "אין אמת ושקר בצבא. אמת זה מה שהמפקד אומר לך למרות שלפני רגע הוא אמר את ההיפך הגמור. יש רק 'משמעת צבאית' יש רק הכותרת הזאת שהיא כל כך נקייה, כל כך סטרילית. כל כך תקועה במחזור הדם שלנו".
מתוך חווית השירות הצבאי של המספר עולה דמותה של חברה שלמה, שעבורה האדם הנורמטיבי הוא מי שנכנס מרצונו למערכת טוטלית המסדירה במשך שלוש שנים את כל מעשיו.
לא הכיבוש משחית, טוען אסולין, אלא הצבא משחית. המערכת הצבאית מעצם הווייתה היא משחיתה ומושחתת. "אני שמאלני" אומר המספר בעמוד 62, "’למה?’ אבא שאל כשאמרתי לו את זה. ‘למה?’ צחקתי צחוק מר, ‘למה, אתה שואל? כי אני בעצמי תחת שלטון צבאי, אתה מבין? ממש כמו הפלשתינאים האלה. גם לי הם אומרים מתי ללכת ומתי לבוא ומה לאכול ואיך מותר לי לדבר. וגם אותי מענישים לפי קריזות וצורחים עלי לפי קריזות ונחמדים אלי לפי קריזות ולפעמים נותנים לי לסבול, …רק כדי ללמד אותי מה זה 'משמעת של צבא' ומה זה 'חייל'. ואם זה מה שהם מסוגלים לעשות לי, שאני כאילו 'אחד מהם', חייל שלהם, אז תחשוב מה הם מסוגלים לעשות להם, לפלשתינאים, שאותם הם מגדירים כאויבים שלהם".
בחלקו השני של הספר הולך ומתגלה בפנינו הקושי הנפשי העצום הכרוך בבקשת השחרור. העמידה בפני הקב"ן וההודאה באי היכולת ובאי הרצון להיות חלק מהמסגרת הצבאית הכופה כרוכות באומץ עצום ואינן מעידות על חולשה נפשית.
ואחרי הכל, ולמרות הכל, כשדרכו של המספר אל מחוץ לצבא נראית סלולה ולמרות דעותיו הנחרצות אודות צה"ל, מתקשה המספר לומר לסובבים אותו ואפילו לעצמו שהוא רוצה להשתחרר, אלא חוזר וטוען שהוא בסך הכל רוצה לעבור לבסיס אחר ולתפקיד אחר שבו יקל עליו להשלים את שירותו הצבאי, וכמה כוחות נפש נדרשים אפילו בשביל הבקשה הפשוטה והקלה הזו.
אף על פי כן, בחוות הדעת שלו כותב הקב"ן שהחייל (המספר) ילדותי ונרקיסיסט. ודאי שזה נכון. הטון הילדותי ואפילו המתיילד לעתים של המספר אינו חולשה, אלא חלק בלתי נפרד מתוכנו של הספר. במערכת הקובעת את סדר היום של הנתונים למרותה מבוקר אחד ועד הבוקר הבא, התיילדות היא תגובה כמעט בלתי נמנעת. ההורים הישראלים מוסרים את ילדיהם לצבא, ואלו נותרים ילדים מעצם העברתם לידי הצבא.
הנסיעה שעל שמה קרוי הספר, הנסיעה המשותפת של האב ובנו אל הקב"ן היא התנועה בין שני הורים אלו – האב האמיתי הדואג לבן שגידל, והאב הסימבולי, הכופה, אב שכולו חוק. הבן נוסע עם אביו אל הקב"ן, כדי שיוכל לחזור אל אביו.
נסיעה; יאיר אסולין; חרגול הוצאה לאור; 102 עמודים; 64 שקלים
הרשימה התפרסמה במדור ביקורת הספרים של” עכבר העיר”ב-24 בפברואר, 2011
