בשבוע שעבר יצא לאור בהוצאת “כרמל” ספרו של חואן חוסה סאר, “הבן החורג”, בתרגומו של יורם מלצר. גיבור הסיפור הוא איש זקן הכותב על אודות חוויותיו כנער צעיר בשבי שבט אינדיאני, הגר על גדת נהר עצום אי-שם בדרום אמריקה, שנים ספורות לאחר גילוי העולם החדש.

סאר הוא סופר נפלא, ומי שקרא את “החקירה”, ספר נוסף של סאר שתורגם לעברית, כבר יודע זאת. כאן תוכלו לקרוא את הביקורת שכתבתי על" “החקירה”

לספר מצורפת אחרית דבר שכתבתי. בניכוי ספוילרים, הנה חלקים ממנה.

אדם זקן יושב בחדר כמעט ריק. את שמו איננו יודעים, כיוון שהתחייב להישאר אלמוני. על השולחן מונחת צלחת עם פרוסת לחם עבה, צלחת של זיתים ירוקים ושחורים וכוס יין. הוא מניח את העט שבו הוא כותב את תולדות חייו, ומתחיל לקרב אל פיו את הזיתים, באטיות, בזה אחר זה, זית ירוק וזית שחור לסירוגין. הוא לוגם מהיין, שטעמו זהה לחלוטין לטעמו בליל אמש. לדבריו, "אלו הרגעים התומכים מדי לילה ביד האוחזת בעט, ובשם אלו שאבדו כבר ללא שוב גורמת לה לעשות את הסימנים הללו המבקשים בהיסוס להביא לקיומם הנצחי”.

זו לא הפעם הראשונה שקורותיו סופרו. בתחילה הם נפוצו כשמועות ברחבי אירופה, לאחר מכן נכתבו על ידי כומר, הועלו כהצגת תיאטרון, ואפילו כהצגת פנטומימה, שהוא היה מחברהּ והשחקן הראשי שלה (ובכל זאת נעדר מהן שמץ של אמת). אבל זו הפעם הראשונה שסיפורו מסופר כך מפיו.

כדאי לזכור את שני הדברים הללו – התמונה של הזקן היושב בחדרו וכותב לעצמו, וריבוי הגרסאות של חייו – כאשר חושבים על הספר הזה – הבן החורג, שהוא תולדות חייו של הזקן הכותב.

כמעט כל דבר שקורה בספר מצביע על השאיפה שאי אפשר למלא – למצוא ודאות של קיום, בין אם בהסברים מדעיים ובמסעות מחקר, או באמצעות אכילת אדם. כבר בתחילת הסיפור, בעת המסע בים, מתעוררים בקרבו של המספר ספקות ביחס לקיומו שלו, ובעת ההפלגה בנהר הוא אומר "הייתה לנו האשליה שאנו בוראים את המרחב הלא מוכר הזה ככל שגילינו אותו." ו"לצאת מן הים המונוטוני, ולחדור אל הנהרות הללו היה כמו לרדת מן הלימבו לאדמה."

אבל יש כאן יותר מזה, באותה מידה שהמאורעות המתוארים בספר נסובים על הפער בין האדם לעצמו, כך ויותר מכך, הסיפור רומז ומנסה להצביע שוב ושוב על הפער בין הסיפור כצורה וכמסגרת לסיפור כמילים – לחומרים שמהם הוא עשוי.

סאר רומז לנו שוב ושוב שהשאלה בדבר מציאותה של המציאות, אם אפשר להתנסח כך, וחוסר היכולת העקרוני לעשות רדוקציה מלאה למציאות, הוא עניינה של הספרות ועצמיותה של הספרות. מכאן, חוסר האמון של המסַפר בזכרונותיו, ופקפוקו המתמיד באמינותו (ובעקבות זאת גם חוסר האמון שעלינו לרחוש למספר), חוסר האפשרות לתת הסבר מניח את הדעת למה שקורה בספר, והכניעה הסופית שעלינו להיכנע למילים – כמציאות בפני עצמה.

ודאי שאין רצוני לומר שזהו ספר על ספרות, שהרי זוהי גדולתו של סאר, מספר סיפורים דגול, שמצמצם את הפער בינינו למושאי סיפוריו למינימום האפשרי, ובאותה עת מצביע על הפער שאי אפשר למחוק. סאר מנכיח את מוגבלותה
של הספרות ובאותו הינף קולמוס גם מציג ספרות במלוא עוצמתה – ספרות שעניינה הוא החיים, והיא עצמה חיים.

קשה לקרוא את הבן החורג וקשה לחשוב עליו, ולא בגלל מעשי הזוועה של האינדיאנים. הסיבה היא שכמעט ואין סופר כסאר, שמנכיח בצורה כל כך חיה את מה שמסתתר מתחת לכסוּת חיי היום יום, את מה שאנו חוסמים בקירות הבתים ובסיפורים, את הנוכחות של החיים עצמם.

נגישות