הביקורות המצוטטות על גב ספרו השני של גון בן ארי, "ילדי הסקויה", ומשבחות את ספרו הראשון "תושבי חדר הילדים", צריכות לשמש לי כסימן אזהרה מפני כתיבת שבחים. לא משנה כמה הסתייגויות אוסיף, הרי די בהשמטה קלה, וטור הביקורת המפוכח יהפוך להתפעלות לא מבוקרת שתופיע על גב ספרו הבא של בן ארי.

בכל זאת, אקח את הסיכון ואומר שגון בן ארי כותב נפלא. הוא מרגש, מבריק וכנה. אבל, ויש גם אבל, ואליו נגיע בהמשך.

"ילדי הסקויה" מורכב משלושה סיפורים עיקריים המתפצלים ונשזרים בעשרות סיפורי משנה. הסיפור הראשון הוא סיפורה של ניקולינה, המנסה לפענח את החידה שהותיר לה סבה, ניצול השואה האחרון שנותר בחיים, בגלויה האחרונה ששלח לה לפני מותו. ניקולינה היא ילדת סקויה, שקיבלה בלידתה זריקה, אשר תאריך את חייה עד אלף שנה. גם איתמר, גיבור הסיפור השני, הוא ילד סקויה, תושב נהלל שאמו נטשה אותו, וכעת הוא מתחזה לסבה של ניקולינה, במטרה להיפגש איתה.

בסיפור השלישי, והמוצלח ביותר מבין השלושה, בן ארי חוזר לעבר ומספר את קורותיהם של ינון שכטר, מי שימציא את הזריקה מאריכת החיים, וגרישא פישר, סבה של ניקולינה, כילדים במלחמת העולם השניה. הילדים, תושבי צ'רנוביץ שברומניה, מוצאים מקלט במפעל סוכר, שבו מסתתר גם אמן הפנטומימה, ולדימיר איבנוביץ' סדובניק, שמספר להם שקרים מופלאים, ואמיתות מופלאות אף יותר.

כאמור, החלקים המוצלחים ביותר בספר הם אלו המתרחשים ברומניה במלחמת העולם השניה. בן ארי אינו כותב על מה שעוללו הנאצים, אלא דווקא על מעשי עוזריהם – הרומנים שרצחו את תושבי צ'רנוביץ, וגם מי שמתקשה לקרוא סיפורי שואה, יוכל לקרוא את התערובת המוזרה והמשכנעת של אגדות פנטסטיות, סיפורי בדים וטרגדיה היסטורית.

בן ארי אוהב לכתוב מתוך עמדה ילדית, ועושה זאת היטב. בן ארי אינו הראשון שמתאר את השואה מנקודת מבטו של ילד, אלא שאצלו מדובר בעמדה עקרונית. גם המבוגרים המופיעים ב"ילדי הסקויה" נוקטים בעמדה ילדית כלפי העולם. בין אם זה אמן הפנטומימה, הזקן שלא מפסיק לפרק מילים, ולגלות בהן משמעויות חדשות, ילדי הסקויה או גרישא וינון שילדותם נלקחה מהם, ולכן מעולם לא התבגרו. לא נוחות או התפנקות יש כאן, אלא אידאולוגיה. בן ארי מבקש ורוצה להביט על העולם במבט מוקסם – מבט של נער בן 16, שלא מפסיק לגלות את העולם מחדש.

זה מקור הכוח של הספר, וזה גם מקור חולשתו. כי עם כל הסימפטיה לבן ה-16 המקסים והכנה, הרי שלבני נוער יש נטייה לפטפטנות, כזו שנובעת מתחושה של דחיפות, של רצון להספיק ולומר כמה שיותר, אבל תחושה זו המלווה את הספר אינה עושה לו טוב.

נדמה שבן ארי אינו מסוגל לוותר על אף שנינה, רעיון או שורת שיר שעולים במוחו. רובם באמת נהדרים, אבל הם אינם מתלכדים לכדי רומן מגובש. דווקא ספר המספר על ילדים שיחיו 1000 שנה, חסר את אורך הנשימה הנדרש, וכל חולשות הספר נובעות מכך – פתרונות עלילתיים מאולצים במקצת, דמויות מיותרות, ומשפטים יפים שאינם תורמים למבנה הכללי. ב"ילדי הסקויה" יש עשרות סיפורים קצרים יפהפיים, אבל לחלקם הגדול אין מקום במסגרת של הרומן.

עם כל החיבה לתחושת הדחיפות המלווה את הספר, הרי שהספר מפוזר מדי. עריכה קפדנית יותר, וויתור על מה שאינו חיוני, היו מאפשרים לבן ארי להבליט ולהדגיש את מה שחשוב לו לומר.

אז לסיכום, הנה ציטוט לגב הספר הבא של בן ארי. אני בטוח שכאשר בן ארי ילמד להגביל את עצמו, ולוותר על מה שאינו הכרחי (יחצנים, כאן אפשר להתחיל לצטט) הוא יכתוב ספר נפלא באמת, וללא הסתייגויות.

ילדי הסקויה; גון בן-ארי; זמורה ביתן; 493 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור ביקורת הספרים של “עכבר העיר” ב-13 בינואר, 2011.