פתיחה נהדרת להוצאה החדשה, “סמטאות ספרים”, שמתחילה את פעילותה עם שני ספרים נפלאים. הספר הראשון הוא "רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל" מאת הסופר הנורבגי של אסקילדסן ובתרגומה של דנה כספי (שלא מזמן יצא לאור תרגומה המקסים לספר המופת “משפחת המומינים”). הספר השני הוא “השמים נופלים” מאת לורנצה מאצטי ובתרגומו של יורם מלצר. הנה הביקורת עליו.

התקופה היא שנות ה-40 של המאה הקודמת. המקום: טוסקנה. פני ואחותה בייבי מתגוררות אצל משפחת דודתן, אחות אביהן, קטכן, בעלה וילהלם, ובנותיהן אנני ומארי.

מלחמת העולם השנייה יותר מאשר נוכחת ברקע, והסוף כמעט ידוע מראש – חיילי האס.אס ירצחו את משפחת הדוד היהודי, ואילו פני ואחותה ייוותרו בחיים בזכות שם משפחתן. אבל זה לא המוקד של "השמים נופלים", ספר שעיקרו הוא הילדות ומשחקיה.

זה ספר מקסים, מלא שמחת חיים בעוצמה שרק ילדים יכולים לחוות, ובייסורים שרק ילדים מסוגלים לחוות בגלל אירועים שבעיני המבוגרים נראים פעוטים.

המספרת, הילדה פני, עסוקה בדוצ'ה, בלימודי הדת, בניסיון לזכות באהבתו של הדוד המאמץ ובעיקר במשחקים. משחקי הילדות והאופן שבו מעבדת פני את אירועי העולם החיצון במשחקיה הם הציר שסביבו נע הספר. פני, בייבי, בנות דודתן וחבריהן ילדי האיכרים, משחקות במשחקי מלחמה, משחקי דת, משחקי אהבה וסתם משחקים ומציגות בפנינו את העולם כפי שהוא נתפס בעיניהן.

העולם נדמה כמשחק, אבל המציאות מחלחלת בין הסדקים של משחקי הילדים. הילדים מפנימים את תמונת העולם של המבוגרים ששני עיקריה הם הפשיזם והדת, ויוצרים שעטנז מופרע ומקסים. המספרת אוהבת את הדוצ'ה, ודואגת לדודה היהודי שלא מאמין בישו ולכן יישרף באש הגיהנום. כנוצריה טובה היא מוכנה לסבול יסורים כדי להציל אותו.

כך כותבת פני בעמוד הפותח של הספר במסגרת תרגיל בחיבור, "אני שואלת את עצמי האם אני יכולה לאהוב את בייבי אחותי יותר מאשר את הדוצ'ה. אבל אני אוהבת את בייבי כמו שאני אוהבת את ישו. בדיוק כמו את ישו, ואני אוהבת את ישו קצת יותר מאשר את אלוהים, ואת אלוהים כמו את מוסוליני, ואת איטליה ואת המולדת פחות מאשר את אלוהים, אבל יותר מאשר את הדובי הצהוב שלי".

החיבור ממחיש את סדר העדיפויות הרצוי בעיני המבוגרים – זה שהילדה נדרשת להפנים ללא הצלחה מיוחדת. בדומה להאקלברי פין, הסבור שמבחינה מוסרית יש להסגיר את העבד ג'ים כי כך לימדו אותו, אבל אינו מסוגל לעשות זאת ולכן מחליט להיות "ילד רע" ולהציל את ג'ים מעבדות, גם פני אינה מסוגלת להתריס נגד סולם הערכים הרצוי בעיני המבוגרים, אבל במשחקיה הוא עובר טרנספורמציה שמשנה אותו לחלוטין.

פני מאמינה שהדוד היהודי יישרף באש הגיהנום, אבל בחלומותיה הוא מופיע בדמותו של ישו הצלוב, ועליה להציל אותו. היא אמנם מתקשה להודות בכך, אבל מבחינתה לשאלה אם דודה אוהב אותה יש הרבה יותר חשיבות מאשר למלחמה, לדת או לדוצ'ה. היא כותבת, "אני אוהבת את הדוד וילהלם יותר מאשר את הדוצ'ה, יותר מאשר את ישו ויותר מאשר את איטליה". האם נקודת המבט שלה פחות סבירה משל המבוגרים?

הילדים המשחקים מעמידים פנים שהם מבוגרים, ומשחקיהם מעמידים באור מגוחך את האמונות של המבוגרים, את העמדות הפנים שלהם ואת השקרים שהם מספרים לעצמם. משחק המבוגרים הקרוי דת והמשחק הקרוי לאומיות אינם משכנעים ואמינים יותר ממשחקי הילדים, והספר מעורר את השאלה – תודעתו של מי כוזבת יותר, של הילדים המשחקים במשחקי מלחמה ודת, או של המבוגרים המשחקים באותם משחקים ממש.

המבוגרים ב"השמים נופלים" מופיעם כמין גורם חיצוני-טרנסצנדנטי החודר מפעם לפעם לעולם הילדים כדי להעניש או לגמול. בדיוק באותה צורה מופיעים חיילי האס.אס לקראת סופו של הספר, פולשים לווילה ורוצחים את המשפחה היהודית. לפתע אנו מבינים שחיינו אינם שונים כל כך מחיי הילדים. גם חיי המבוגרים – אלו שמופיעים בספר, ואלו שקוראים אותו – הם אוסף של משחקים, המשוחקים עד הסוף המפתיע.

השמים נופלים; לורנצה מאצטי; מאיטלקית: יורם מלצר; סמטאות ספרים; 200 עמודים

הרשימה פורסמה במדור ביקורת הספרים של “עכבר העיר” ב-27 בינואר, 2011.

נגישות