מבצעי מכירות הספרים נמשכים במלוא עוזם – 2 + 1 (הזול מביניהם), או 4 ב-100. הנה מבצע שמגמד את כל המבצעים הללו – 99 בפחות מ-100. כן, תשעים ותשעה סיפורים שלמים בפחות ממאה שקלים, וכולם בכריכה אחת, בספרו החדש של אלכס אפשטיין, "קיצורי דרך הביתה".
נכון, אלו סיפורים קצרים, ואפילו קצרצרים (הסיפור הארוך בספר משתרע על פני שלושה עמודים תמימים). ובכל זאת, תשעים ותשעה סיפורים – חלקם מצוינים, חלקם נפלאים ממש, וחלקם רק טובים מאד, וכל אחד ואחד מהם עומד בפני עצמו כסיפור שלם. עם זאת, מילה של אזהרה, בניגוד למבצעי ה-4 ב-100, "קיצורי דרך הביתה" אינו ספר שימלא (או יכלה) את הזמן. להיפך, הוא יצור עבורכם זמן חדש, שכדי לבזבז אותו תיאלצו למצוא דרכים חדשות. "קיצורי דרך הביתה" הוא מכונת זמן מלנכולית.
אפשטיין הוא אמן הסיפור הקצרצר. סיפורים קצרים, וקצרצרים על אחת כמה וכמה, נוטים להיות סיפורי פואנטה. אפשטיין אינו נופל במלכודת הזו, וסיפוריו אינם מאבדים את טעמם, אלא משתבחים מקריאה לקריאה (וגם כשיש פואנטה היא אינה העיקר). אחת הסיבות לכך היא הקפדתו יוצאת הדופן של אפשטיין על כל מילה. בסיפוריו כמעט ואין מילה מיותרת. התוצאה היא שלמרות הקיצור הרב, בסיפורי "קיצורי דרך הביתה" יש תחושה של גודש ועושר שלעתים קשה לשאת.
כל אחד מהסיפורים עומד בפני עצמו, אבל רשת של רמזים ואזכורים שוזרת אותם ליצירה אחת. מכונות זמן, מלאכים נופלים, גשם, מלחמת העולם השניה, הימלטות, זכרון, המיתולוגיה היוונית, מתאבדים בקפיצה, ספריות ומחסומי כתיבה הם רק חלק מהמוטיבים שחוזרים ומופיעים – כל פעם בתפקיד אחר, וקושרים בין סיפור לסיפור.
דוגמא אחת. בשני סיפורים ("מהגרים" ו"סיזיפוס מנסה להתאבד") אפשטיין רומז לפרדוקס התנועה של זנון, ולפיו תנועה אינה בגדר האפשר, כיוון שלעולם לא נוכל להגיע למחצית הדרך. בכל אחד מהסיפורים לפרדוקס יש תפקיד שונה, אבל אזכורו בשני הסיפורים יוצר קשר סמוי ביניהם.
הקשרים בין סיפור לסיפור יוצרים תחושה של זכרון מעומעם. יותר מפעם אחת קראתי סיפור ואמרתי לעצמי, שכבר קראתי משהו דומה, אבל אני לא זוכר בדיוק היכן. אפשטיין מספר שוב ושוב את אותם סיפורים, בדומה לאופן שבו אנו מספרים מחדש את חיינו, מחפשים בהם בקיעים שירמזו על אפשרויות אחרות על דרכים אחרות שבהן לא הלכנו, או דרכים שנחסמו. כיוון שכך, אין צורך לספר הכל מחדש – די באזכור, ברמז, במחווה.
אחד המוטיבים הבולטים בסיפורי "קיצורי דרך הביתה" הוא מכונת הזמן. אבל בניגוד לסיפורי מדע בדיוני, שבהם מכונת הזמן עלולה לפגום במהלך ההיסטוריה. הרי שאפשטיין מחפש בדיוק את הדבר הזה – את המהלך השונה של ההיסטוריה, את הפוטנציאל הפתוח של החיים ושל הספרות. לכן, אולי, הוא כל כך אוהב לספר מחדש סיפורים מוכרים ולשנות אותם מהיסוד כאשר למראית עין כלום לא השתנה
למשל, בסיפור "המינוטאור השני" מספר אפשטיין, מפיו של פלוטארך, גרסה נוספת לסיפור של תזאוס. לפי גרסה זו, במבוכו של מינוס מלך כרתים חיו שני מינוטאורים, ותזאוס לא הניף מפרש לבן בשובו מכרתים, כיוון שלא הרג את המינוטאור השני. התוצאה היא אותה תוצאה – אגאוס רואה מפרש שחור, ומשליך את עצמו מהצוק, אבל זהו סיפור שונה לחלוטין מזה שמוכר לנו.
בסופו של דבר, אפשטין מוותר על הניסיון לשנות את ההיסטוריה. הוא עושה זאת במפורש בסיפור האחרון והמופלא, "הקורא האלמוני", שבו הנוסע בזמן נוסע בזמן לאלכסנדריה, רק כדי להיות הקורא הראשון של שיר שכבר קרא פעמים רבות – "איתקה" מאת קוואפיס (וכדאי מאד, למי שעוד לא עשה זאת, לקרוא את השיר).
אחרי הכל, תכליתה של מכונת הזמן אינה לשנות את ההיסטוריה, אבל בעזרתה נוכל להביט ולגלות מחדש אנשים שחשבנו שאנחנו מכירים – בני זוג או חברים וותיקים. קיצורי דרך הביתה הוא מכונת זמן מצוינת.
קיצורי דרך הביתה; אלכס אפשטיין; ידיעות ספרים; 123 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור ביקורת הספרים של “עכבר העיר” ב-30 בדצמבר, 2010.
