ראש ממשלתנו האהוב, בנימין נתניהו, שרוי במצוקה. האם עליו להיכנע לש”ס, ולהותיר בידי הרבנות הראשית את המונופול על הגיורים בישראל, או ללכת עם ישראל ביתנו, ולכפות בכוח החוק הכרעה הלכתית. אכן, דילמה קשה.

אבל, מדוע חשוב כל כך שחיילי צה”ל יהיו יהודים? האם זהו מקרה נוסף הממחיש את היותה של מדינת ישראל אוטוקרטיה יהודית? נדמה שאין צורך להזכיר את המעמד המועדף שלו זוכה הדת היהודית, ובגירסתה האורתודוקסית דווקא, במדינה היהודית והדמוקרטית היחידה במזרח התיכון (כאןזהלאנורבגיה). אבל, נראה לי שכאן מדובר במקרה הפוך. לא המדינה משרתת כאן את הדת, אלא הדת את המדינה.

אנשיל פפר כתב די מזמן מאמר מצוין על האופן שבו ליברמן תופס את היחס בין הדת למדינה. לדברי פפר, “בעיני רוחו הוא (ליברמן) רואה מערכת יחסים בין השלטון לרבנות, הדומה מאוד ליחסים שבין הקרמלין של ולדימיר פוטין והכנסייה הרוסית האורתודוקסית. ראשי הכנסייה זוכים לכבוד רב כמשמרי המורשת הלאומית, אך מצופה מהם לשרת את המדינה, ולא שהמדינה תשרת אותם. אם יהיה שותף בכיר בממשלה, ליברמן ינסה למסד סוג של נישואים אזרחיים ולהגמיש מאוד את הליכי הגיור. אבל אסור לטעות, היהדות על פי ליברמן היא דת שוביניסטית ולאומנית, כלי שרת בידי השלטון והאיש החזק שבראשו”.

הצורה שבה פועלת ישראל ביתנו בסוגיית חוק הגיור, ובנושא הנישואים האזרחיים, מוכיחה שפפר צדק. אבל, מדובר כאן לא רק בתפיסתו של ליברמן את הדת והמדינה. אלא במבנה הבסיסי של מדינת ישראל (היהודית והדמוקרטית היחידה במזרח התיכון (כאןזהלאנורבגיה)).

החיבור בין הדת למדינה הוא מה שמצדיק לכאורה את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית (ודמו..בכאןזהלא וכו’). זו אחת הסיבות לכוחם של האורתודוקסים בישראל – תפיסת הזהות הקשיחה של האורתודוקסיה, המציבה גבולות ברורים בין “אנחנו” (יהודים טובים) ל”הם” (גויים רעים רעים רעים). זאת, בניגוד לגבולות הרכים יחסית של הקונסברטיבים והרפורמים.

לכן מסכימים יהודים, כמעט בלב חפץ לחיות באוטוקרטיה, כיוון שזו מעניקה להם זכויות יתר אך ורק מכוח היותם יהודים. אך מה נעשה עם אותם לא יהודים, יהודים למחצה, לשליש ולרביע שהיגרו לכאן מסיבות שונות, אבל שירתו בצה”ל.

אותם מהגרים (או עולים) אינם זקוקים לכך שיגדירו אותם כיהודים, כל עוד יתאפשר להם לחיות כרצונם. אבל מדינת ישראל אינה יכולה לקבל מציאות של אזרחים שווי זכןיות שאינם יהודים. מנגד, לא יעלה על הדעת שמי ששירת בצבא המוסרי בעולם לא יהיה אזרח שווה זכויות (אלא אם כן הוא דרוזי – שם הקוד לערבי ששירת בצבא).

מכאן נובע באופן אוטומטי שמי ששירת בצה”ל הוא יהודי. זהו מהלך לוגי פשוט:

א. רק ליהודי מגיעות זכויות.

ב. למי ששירת בצה”ל מגיעות זכויות.

מכאן נובע –> מי ששירת בצה”ל הוא יהודי. מש”ל.

ההלכה היהודית היא אוסף של חוקים, מנהגים ונורמות – חלקם טובים, חלקם מיותרים וחלקם איומים. המדינה החילונית אינה זקוקה לנורמות הללו, אבל היא זקוקה למסגרת שמאחדת אותם. המדינה מצאה פרי – תוכו זרקה, וקליפתו הלאומנית שמרה.

במשפט “חמורו של משיח” מתארים בדרך כלל את יחסה של הציונות הדתית למדינת ישראל ככלי להגשמת מטרותיה המשיחיות והדתיות. באותה העת ממש, הדת היהודית בגירסתה האורתודוקסית משמשת כאתונה של המלוכה. ככלי לשימורה כמדינה היהודית הלאומנית היחידה במזרח התיכון.

עוד בנושא – כאן.