"התבונה היא במעשה אך החוכמה היא בחוויה. ואולם, משוררים ואמנים חכמים יודעים לשקע את חווייתם ביצירתם, הם אינם מוסרים את חוכמתם במעשים לא בחוויה במישרין. זהו ערכה המיוחד של האמנות, ואין בעולם דבר שישווה לה". כך כותב קארל צ'אפק בשמו של הפילוסוף היווני, אגאתון, בסיפור "אגאתון או על החוכמה", המופיע בקובץ הסיפורים "האיש שידע לעופף".
"החוכמה היא מעין ערגה, והאדם החכם משול לגנן, שיצירתו לא תקיף לעולם את חוכמתו", אומר צ'אפק (מחבר "שנת הגנן"), ונדמה שלא ניתן לתאר טוב יותר את צ'אפק עצמו ואת יצירתו.
"האיש שידע לעופף" שיצא כעת במהדורה חדשה ובתרגום מעודכן מכיל מבחר סיפורים מתוך ארבעה קבצים (סיפורים מן הכיס הראשון, סיפורים מן הכיס השני, ספר האפוקריפים ואגדות ותת-סיפורים). לכל אחד מהקבצים יש אופי משלו, ובכולם ניכרת טביעת ליבו של צ'אפק – האירוני, השנון, המעמיק ובעיקר אוהב האדם.
בספר האפוקריפים פונה צ'אפק להיסטוריה, ומספר מחדש את סיפוריהם של דמויות היסטוריות ידועות יותר או פחות, וכך אנו לומדים מדוע אלכסנדר הגדול המשיך את מסעות כיבושיו למרות החינוך הפילוסופי שזכה לו, כיצד באמת נהרג ארכמידס, מה הניע את דון חואן (דון ג'ואן), במה חטא ישו ומדוע כעסו עליו האופים, באילו בדיות יאמינו בני אדם ובאילו לא, וכיצד קנאת אמנים הופכת לקנאות דתית מכלה.
שני הקבצים הראשונים מכילים סיפורים בלשיים, וחלקם הופיע גם בקובץ "סיפורים מכיס אחד", שתורגם לעברית על ידי רות בונדי, ויצא לאור בהוצאת עם עובד לפני 13 שנים.
לכאורה לא ברור מה לצ'אפק האירוני ולמעשי פשע אכזריים ומסתוריים. ואכן, לאמיתו של דבר אלו סיפורים אנטי בלשיים. הדברים מנוסחים במפורש בסיפור "עקבות".
מר ריבקה מבחין בסדרת עקבות בשלג, שנקטעת במפתיע. מפקח המשטרה, בארטושק, מוודא ששום פשע לא התרחש, ולאחר מכן מסביר לריבקה מדוע אין בכוונתו לפתור את התעלומה, וכך אומר בארטושק.
"העולם מלא בתעלומות. כל בית, כל משפחה הם מעין תעלומה. אדוני, אנחנו איננו עוסקים בתעלומות. אנחנו מקבלים שכר בעד שמירת הסדר. האם אתה חושב שאנו מתחקים אחר עקבותיו של גנב מתוך סקרנות? אחנו עוקבים אחריו כדי להושיבו מאחורי סורג ובריח. רק דברים מעטים אינם בגדר תעלומה. הסדר אינו תעלומה. הצדק אינו תעלומה. המשטרה גם היא אינה תעלומה. אפשר לציין כתעלומה את מחשבות החתולה שלך. הכל נחשב לתעלומה, פרט למעשים פליליים. שכן עבירה פלילית, זוהי כבר מציאות מסוימת, קטע שעליו זרקנו אלומת אור. זהו מין דימוי משונה, כי המשטרה ובעיקר הבלשים מתעניינים בתעלומות. אנחנו מצפצפים עליהן, אותנו מעניינות הזוטות, אדוני, אותנו לא מעניין הפשע משום שיש בו תעלומה אלא משום שהוא מהווה עבירה. איננו רודפים את הנוכל מתוך התעניינות אינטלקטואלית. הבן אדוני, כשם שמישהו חייב לשחוט עגלים. אבל לשחוט עגלים מתוך סקרנות, זוהי ברבריות (29)".
צ'אפק מנטרל את אווירת המסתורין השוררת ברוב ספרי הבלש, והופך את הפשע, אכזרי או פעוט, לבנאלי. גיבורי סיפורי הבלש של צ'אפק הם בדרך כלל שוטרים, שעניינם הוא שמירת הסדר, באותו מובן שבו הגנן החכם שומר על הסדר בערוגתו. צ'אפק, ושוטריו, מעניקים אותה מידה של חשיבות לטיהור שמה של פקידת דואר שהתאבדה (בסיפור המצמרר "הפשע בחווה"), ולהחזרת תינוק חטוף לאימו (בסיפור המשעשע להפליא "פרשת התינוקת"). בעולמו של צ'אפק יש הרבה קסם ותעלומה, אך אלו אינם מצויים בפשע, והתוצאה החשובה ביותר של חקירה בלשית-מדעית עשויה להיות התמחות באפיית לחמניות.
בעמדה הנגדית לצ'אפק ניתן להציב את ג. ק. צ'סטרטון, שמבחר מסיפוריו הבלשיים יצא גם הוא לאור לאחרונה (תמימותו של האב בראון בהוצאת הקיבוץ המאוחד). בכלל, נדמה שז'אנר הבלש זכה לאחרונה לעדנה. נזכיר רק את אדגר אלן פו, שסיפוריו יצאו לאור גם על ידי "הספריה החדשה" וגן בהוצאת "פרדס", סיפורי שרלוק הולמס שיצאו לאור ב"כנרת זמורה ביתן", ואת גליון "אורות" האחרון שהוקדש ליצירתה של אגתה כריסטי.
כמו צ'אפק, גם צ'סטרטון חוקר את היחס בין מציאות לקסם, אבל בניגוד לצ'אפק, צ'סטרטון מייחס חשיבות רבה יותר לפשע, מאשר לפתרון. לדעתו, הפושע הוא האמן והבלש הוא בסך הכל מבקר אמנות. לעומת זאת, אצל צ'אפק פתרון התעלומות אינו פעולה סבילה, אלא מהלך אקטיבי, לא פחות, ובדרך כלל יותר מאשר הפשע.
אין בכך כדי לגנות את צ'סטרטון. סיפוריו מציגים תעלומות מופלאות ופשעים מבריקים. צ'סטרטון מפליא לתאר נופים. בין אם זה נוף פיזי, במיוחד נוף עירוני, או נוף אנושי. הוא עושה שימוש נהדר בתחבולה של החלפת זהות, כדי לתאר את המעמדות החברתיים השונים, ואבחנותיו שנונות ומדוייקות.
בכל זאת, ולמרות הכל, נדמה שצ'סטרטון מתעניין יותר בנוף האנושי מאשר בבני האנוש. בחברה יותר מאשר בפרטים המרכיבים אותה. ולעומתו, צ'אפק, שכאשר אני קורא את ספריו, אני יודע היכן ומתי הייתי רוצה לחיות – צ'כיה, שנות ה-30.
האיש שידע לעופף; קארל צ'אפק; תרגום: דב קווסטלר; הוצאת מחברות לספרות; 191 עמודים.
תמימותו של האב בראון; ג. ק. צ'סטרטון; מאנגלית: אסף שור; הוצאת הקיבוץ המאוחד; 382 עמודים.
הרשימה התפרסמה במדור ביקורת הספרים של ‘עכבר העיר’ ב-8 בדצמבר, 2010
אם הגעתם עד לכאן, אל תוותרו על הביקורת של פאר פרידמן על צ’אפק (והוא גם יודע צ’כית). הנה היא כאן – http://makropulos.net/?p=1122
על הקשר בין צ'אפק וצ'סטרטון כתבו רבים, ובכללם גם צ'אפק עצמו, שבהחלט הושפע מצ'סטרטון. זה נכון גם לדעתי, שצ'אפק מנטרל כל מסתורין שאפשר למצוא לכאורה בפשע; אבל הייתי נזהר גם מהאפשרות שהוא ממש "מתעניין" בפתרון. כל פתרון אצלו הוא כמעט תמיד מקרי, לפעמים זמני במוצהר ולפעמים פשוט בלתי-קיים. יום אחד, כשתהיה לי סבלנות, אתרגם את הסיפור שפותח את "סיפורים מכיס אחד", שהוא מופת של התעלמות מהפתרון.
נהניתי לקרוא!
פאר, לא ידעתי על הקשר בין צ'אפק וצ'סטרטון, תודה.
האם כתבתי שצ'אפק מתעניין בפתרון? אם כן, או שכך עולה מדבריי, ודאי שזו טעות (הרי ברגע שמנסים לעוף בצורה נכונה, או מנסים להבין כיצד יש לעשות זאת, לכבר אי אפשר לעוף).
תודה על הרשימה.
זה מזכיר לי סיפור אחר שלו (שנדמה לי שמופיע גם הוא בקובץ) על המשורר שאיכשהו זוכר את מפסר מכונית המילוט באמצעות סדרת דימויים אסוציאטיביים לחלוטין.
(ולעניין המתח בין התעלומה, מציאת הפיתרון והמציאות האפורה, אי אפשר שלא להיזכר במוות והמצפן המופלא של בורחס שפשוט עושה חוכא ואיטלולא מספרות הבלשים)
אורן, תודה.
הסיפור שאתה מדבר עליו הוא הסיפור הראשון בקובץ, ובו הבלש מחלץ את מספר הרכב מתוך שירו של המשורר שבמקרה הלך ברחוב בזמן התאונה. סיפור מקסים. ישנו גם הסיפור הראשון בקובץ "סיפורים מכיס אחד", "המקרה של דוקטור מייזליק", שבו חוקר המשטרה מייזליק אינו מצליח להחליט האם פתר פשע בזכות אינטואציה, טלפתיה, חדות עין בלשית מזהירה או הרגל משטרתי מכני.
לא חשבתי על "המוות והמצפן", ואתה כמובן צודק. תודה על התזכורת, ואני מצידי אזכיר את "תעלומת הקבר המכושף" של מנדוסה. אולי אפשר להגדיר את הספרות האנטי בלשית כז'אנר בפני עצמו.