הבוקר זיכה כבוד שופט בית המשפט השלום בירושלים, יצחק שמעוני, את מיודענו וחביבנו, נעם פדרמן הי”ו, מתקיפת פעיל ארגון “שוברים שתיקה”, מיכאל מנקין.

הנימוק לזיכוי, כך לפי הפרסומים בתקשורת, הוא ש“האינטרס הציבורי אינו מחייב במקרה זה הרשעתו של הנאשם שכן מדובר במעשה קל ערך והשפעתו של האירוע על החברה היא מזערית".

במאמר מוסגר נזכיר, שאותו שופט עצמו גזר על ראאד סלאח תשעה חודשי מאסר בפועל, כיוון שירק על שוטר (באמת לא יפה, וגם מסוכן – השוטר היה עלול להחליק, וידוע שערבים מלוכלכים, ומעבירים מחלות באמצעות הרוק שלהם).

נחזור לענייננו, שהוא הנימוק לזיכוי. מטבעה של המדינה – כל מדינה – שהיא מפעילה כוח על אזרחיה באמצעות זרועותיה השונות. מערכת המשפט, למי ששכח, היא אחת מזרועות המדינה, וככזו באמת שאי אפשר לצפות ממנה לשמאלנות רחמנא ליצלן. לכל היותר אפשר לקוות למידה מסוימת של ליברליות, ואותה ניתן למצוא בעיקר בבית המשפט העליון.

ובכל זאת, משהו שונה במקרה הזה. המדינה, כאמור, בוחרת על מי להפעיל כוח, וכמה כוח. מכאן יובן, שבאותה מידה, המדינה בוחרת מתי להימנע מהפעלת כוחה. חשוב להבין, שגם הימנעותה של המדינה מפעולה היא מעשה שלטוני. כאשר צה”ל או המשטרה נמנעים מפינוי פולשים לשטח פרטי, משמעות הדברים היא מתן לגיטימציה שלטונית לפלישה.

ובדיוק זה מה שמעורר חרדה בפסק הדין. כאשר בית המשפט מודיע, כזרוע של השלטון, שעיקר תפקידה הוא אכיפת החוק, שאין עניין ציבורי בתקיפת שמאלני ימ”ש, הוא בעצם אומר, שיש לבית המשפט עניין שאנשי ימין יכו אנשי שמאל, שיש לו עניין שמליציות לא רשמיות ישמרו על חברון (שטח כבוש למי ששכח) מפני השמאלנים הרשעים. בית המשפט, במחילה מכבודו, הודיע שיש לו עניין שהחולצות החומות יעשו מה שמדי החאקי לא יכולים לעשות.

נגישות