יש משהו מרפה ידיים בכתיבה על "מייסטרים דגולים" של תומס ברנהרד, ספר שכולו התקפה על רבי האמנים הדגולים – המלחינים, הציירים, הסופרים והפילוסופים, ושאף אחד אינו יוצא נקי מלפניו, במיוחד כל מבקרי האמנות באשר הם. קושי נוסף הוא חוסר היכולת להפריד את תוכן הספר מצורתו, הדומה ליצירה מוזיקלית המורכבת מואריאציות קלות ומשתנות, שנוספות זו על גב זו לכדי בניין שלם. (יש שידמו את הכתיבה לואריאציות גולדברג, לי היא הזכירה דווקא שיר בלוז ארוך, שלעולם לא נגמר).

בכל זאת, ניתן לדמות את עלילת "מייסטרים דגולים" לבנייתו של ארמון מראות, כל קיר מראה שנוסף לבניין, מגביר את ההשתקפויות ההדדיות, תוך שהוא שולל עוד חלק מהעולם החיצון. המדריך שמלווה אותנו בסיור הוא בן דמותו של האדריכל שבנה את מבוך המראות, אך הוא אינו יודע, כך מתברר לנו בערך במחצית הספר, שהארמון כבר נחרב, ואנו מסיירים רק בהשתקפויות של מראות העבר.

האדריכל הוא גיבור הספר, מבקר המוזיקה הזקן של עיתון "הטיימס" בוינה, ושמו רגר. המדריך הוא ידידו ותלמידו, אטצבאכר, המספר לנו שזה למעלה משלושים שנה, בכל יום סירוגי מלבד יום שני, רגר מגיע למוזיאון ההיסטורי לאמנות בשעה עשר וחצי בבוקר, ומתיישב מול תמונתו של טינטורטו, האיש עם הזקן הלבן, עד השעה שלוש וחצי, שבה הוא עובר למלון אמבסדור הסמוך כדי לאכול ארוחת צהריים.

ביום שבו מתרחש הסיפור, קרה משהו שונה. רגר הזמין את אטצבאכר לפגוש אותו מול תמונתו של טינטורטו בשבת (יום שבו הוא לעולם לא מבקר במוזיאון) בשעה אחת עשרה וחצי בעניין כלשהוא. אטצבאכר מקדים בשעה כדי לצפות בידידו הצופה בתמונה, ולספר לנו אודותיו.

רגר הוא אדם, כך אומר אצטבכר, שהתנתק כמעט לחלוטין מהעולם, תוך שהוא שולל אותו ללא הרף. כדי לשמור על ניתוקו מהעולם הוא שיחד את השומר במוזיאון, אירזיגלר, כדי שישמור לו על הספסל הניצב מול תמונתו של טינטורטו, וימנע ממבקרים לא רצויים להיכנס לאולם, ולשבת במקומו הקבוע. רגר, מספר אצטבכר, חינך את אירזיגלר, כך שכמעט כל דבריו הם דברי רגר עצמו. גם אצטבכר הוא שיקוף של רגר. שני דוברים נמצאים בספר, רגר ואצטבכר, אבל הדרך היחידה להבחין בין דברי רגר לאצטבכר היא הסיומת "אמר רגר" המופיעה בסיום משפטים שרגר אמר, והיעדרה כאשר הדובר הוא אצטבכר עצמו.

עולמו של רגר, כפי שעולה מתיאורו של ידידו, הוא כולו שלילה. המבקרים במוזיאון, מדריכי התיירים, אנשי המחוז שבו נולד השומר, כל תושבי אוסטריה, ההיסטוריונים של האמנות, הרופאים, הפוליטיקאים, תקופת הילדות, הטבע והשמש – כל אלה ועוד זוכים לקיתונות של בוז מצידו של רגר. ישנם כמה שזוכים לטיפול מיוחד – הסופר האוסטרי, אדלברט שטיפטר, הפילוסוף הגרמני, מרטין היידגר, והמלחין אנטו ברוקנר שלאורך מספר עמודים רגר מחווה את דעתו השלילית עליהם, ויותר משזו דעה הרי זה רגש. רגר כמעט ואינו מנמק את עמדותיו, אך מה שחסר בנימוק הוא ממלא ברגש של תיעוב.

האמנים הגדולים לא זוכים ליחס סלחני יותר, שהרי לדעת רגר, עיון מעמיק בכל יצירת אמנות, גדולה ככל שתהיה, יחשוף את הפגמים המצויים בה, ויותר לא נוכל להביט בה מבלי לגחך.

בכמה הזדמנויות, התיעוב של רגר הוא כמעט קומי. למשל, כאשר הוא מספר על סלידתו מבתי השימוש באוסטריה, שלדבריו הם המלוכלכים והנוראים ביותר בעולם. רק הבתים באוסטריה מלוכלכים יותר מהם, ורק האוסטרים עצמם, שהם כמובן האנשים המפלצתיים ביותר בעולם, מלוכלכים יותר מהבתים שבהם הם גרים. אבל למרות הקומיות, ברנהרד נזהר מלהגחיך את גיבורו, ולהציג אותו כדמות נלעגת.

קל להתפתות ולזהות את הביקורת של רגר עם דעתו של ברנהרד. הטון שבו הדברים נכתבים כה משכנע, שלרגע אפשר לשכוח שמדובר בדמות בספר. הפיתוי גדול במיוחד עבור מבקרים שהרי לעולם לא נוכל להשתוות לארסיות שבה רגר/ברנהרד כותב על מושאי ביקורתו. האמת שונה. רגר אינו אלא דמות, שתומס ברנהרד משאיל לה חלק מדעותיו. מה דעתו של ברנהרד על מבקרים? כאשר רגר מתאר את ביקורותיו כשילוב של אמנות, מוסיקה, פילוסופיה וספרות, זהו אולי המקום היחיד שבו אפשר לראות את ברנהרד מציץ מאחורי גבו של המבקר וצוחק עליו, ודרכו על המבקרים כולם.

שלוש פעמים בלבד פורצת נוכחות זרה לחייו של רגר. בפעם הראשונה זוהי אשה זרה, המתיישבת לידו על הספסל, וכיוון שאין לו ברירה, אלא להכניסה לחייו,רגר נושא אותה לאשה, ומחנך אותה בהתמדה בדרכי האמנות והפילוסופיה הנכונות.

הפעם השניה היא אחד החלקים המצחיקים ביותר בספר, שכותרת המשנה שלו היא "קומדיה". אדם זר מתיישב ליד רגר, ומתיאור התנהגותו ובגדיו, מתברר שהוא כמעט זהה לרגר עצמו. כאשר רגר שואל אותו מה הוא מחפש במוזיאון, מתברר שאחיינו של המבקר סיפר לו שהוא ראה במוזיאון הוינאי תמונה זהה לזו התלויה בביתו, ולא היתה לו ברירה אלא לנסוע למוזיאון בוינה, ולברר איזו תמונה היא המקורית. מסקנתו היא שיתכן ששתי התמונות הן מקוריות. בתמונה זו ברנהרד מכפיל פי כמה את עולם המראות של רגר, עולם שכולו השתקפויות ללא מקור.

הפעם השלישית היא מותה של אשתו, וזו נקודת המפנה בחייו של רגר – נקודת מפנה שאצטבכר מתאר בלי להבין את משמעותה עבור ידידו. עם מותה של אשתו אומר רגר, הוא מבין ש"אנחנו חושבים אפילו שנוכל להסתדר בלי אדם אחד ויחיד, אבל אלה תעתועי דמיון. בסופו של דבר אנחנו נעזבים על ידי אלו המכונים מוחות גדולים, ואלו המכונים מייסטרים דגולים ואנחנו מגלים גם שהמוחות הגדולים והמייסטרים הדגולים בזים לנו בדרך השפלה ביותר".

בניגוד למה שקורה ברוב הרומנים, ברנהרד בונה את עולמו של רגר באמצעות שלילה – עולם של השתקפויות שכולן שלילה. הקורא נכנס פנימה לעולמו של רגר, ובאותו עת הוא נדחה החוצה באמצעות עוד שכבה של השתקפויות. אבל, כל שלילת העולם אינה יכולה לשלילה הסופית – המוות של אדם האהוב. מות אשתו הוא הנקודה המתה שלו, אמר רגר. זוהי הנקודה שאף מראה אינה יכולה להציג, ולכן דינן של המראות להישבר.

הבנה זו מובילה את רגר לסיבה שבשלה הוא הזמין את אצטבכר לפגישה, ובנקודה זו חשוב להעיר, שהספר מתרחש לא ברגע ההתנפצות אלא בעת הבניה המחודשת של העולם.

בעמוד האחרון של הספר מתרחשים שלושה דברים שאי אפשר לגלות, שהראשון שבהם הוא הסיבה להזמנה. כל שאפשר לומר הוא שבכמה משפטים ספורים, ברנהרד מצליח לבנות רובד נוסף של כתיבה ובידוד הקורא מהעולם, ובאותו זמן לפרוץ עבור הקורא פתח היוצא אל העולם.

מייסטרים דגולים – קומדיה; תומס ברנהרד; מגרמנית: רחל בר-חיים; הוצאת בבל;170 עמודים

גירסה מקוצרת מעט הופיעה במדור ביקורת הספרים של “עכבר העיר” ב-11 בנובמבר, 2010.

מעין ספוילר:

היציאה החוצה אל העולם מתרחשת רק בסוף הספר. כאשר המילים "כותב אצטבאכר" נוספות למשפטים האחרונים של הספר, חומה נוספת של בידוד נבנית מול עינינו, אבל אז מגיע עוד משפט, "ההצגה היתה איומה", ורק אדם אחד יכול לומר את המשפט הזה – הקורא עצמו.