ז’אנר הפנטזיה הוא הגרסה המודרנית לספרות המסעות הישנה והטובה. כאשר כמעט כל העולם כבר מופה, ובתוך פחות מ-24 שעות ניתן להגיע כמעט לכל נקודה על פני כדור הארץ, לסופרי המסעות לא נותרה ברירה אלא להמציא עולמות לא מוכרים, שבהם יוכלו הגיבורים לנדוד ולחפש הרפתקאות.

הסיבה שספרי הז’אנר הפנטסטי מתרחשים בדרך כלל בעולמות נטולי טכנולוגיה, או עם טכנולוגיה מוגבלת ביותר, אינה רק תשוקתנו הרומנטית והמטופשת למדי לסיפורי אבירים וחרבות, אלא הצורך לברוא עולם שיהיה רחב דיו עבור מסעות מחקר וגילוי. ספרות מסעות זקוקה למרחב, והיקפו של המרחב הגיאוגרפי הוא תלוי טכנולוגיה. תשוקתם של כותבי הפנטזיה הטובים אינה לעולם נטול טכנולוגיה, אלא לעולם שבו מסעות מחקר הם בגדר האפשר, ואיזה מסע אפשר לערוך באמצעות מטוס.

ספרות פנטזיה מנוונת היא זו ששכחה את שורשיה וכל שנותר לה הוא עולם ימי ביניימי. אבל, הז’אנר הפנטסטי בבסיסו אינו אנטי טכנולוגי, אלא מוותר עליה בנסיון לשחזר את חוויית התגלית של עולמות חדשים. לכן, במיטבה הספרות הפנטסטית היא ספרות מחקרית, ולכל הפחות ספרות שמעלה על נס את עצם המחקר והלימוד.

ספרי פנטזיה רבים מתרחשים בבתי ספר, וגיבורים רבים הם נערים, לא רק בגלל שזו ספרות נוער, אלא כיוון שחוויית הלימוד היא כה מרכזית לספרות זו. האב הגדול של הז’אנר, מחבר שר הטבעות, טולקין, מספר בזכרונותיו על תחושת החדווה העצומה שפיעמה בו כאשר גילה את השפה הפינית. לדבריו, באותו רגע שר הטבעות כבר היה קיים, וכל שנותר היה להשלים את הפרטים.

קשה להעלות על הדעת ספר פנטזיה שמבליט בצורה כה ברורה את שני היסודות הללו של הז’אנר הפנטסטי – המחקר והתנועה – כמו "אחרון פיראטי הרקיע" מאת פול סטיוארט (מחבר) וכריס רידל (מאייר) – ספר שגיבורו הוא רוק בארקווטר, אביר-ספרן שנשלח על ידי האקדמיה של עירתחתית למסע מחקר.

"אחרון פיראטי הרקיע" הוא הספר החמישי (והרביעי מבחינת סדר הזמנים) בסדרת קורות קצעולם. בעולם הפנטזיה הסטנדרטי ונטול הדמיון, סדרת קצעולם מתבלטת בעיקר בזכות כושר ההמצאה של מחבריה. כמעט בכל פרק מתגלה יצור חדש ומופלא מקודמיו, ובכל זאת המחברים מצליחים לשמור על עקביות לכידות רעיונית בצורתם ובהתנהגותם של כל היצורים. זאת, בין השאר בזכות האיורים הנפלאים של כריס רידל (הזוכה לקרדיט שווה ומוצדק על כריכת הספר) – איורי שחור לבן עקמומיים במקצת, ועתירי פרטים מרהיבים.

דבר אחד נעדר מספרי קצעולם, ודבר זה קיים בכל ספר פנטזיה שמכבד את עצמו (ועוד יותר בכאלו שלא מכבדים את עצמם) – קוסמים וקסמים. אין פירוש הדבר שדברים מופלאים ומוזרים החורגים מסדרי הטבע המוכרים לנו לא מתרחשים בספר, ההיפך הוא הנכון. אבל, לא קסם שולט בעולם זה, אלא מדע. והמדענים – מוזרים ואקסצנטרים – ממלאים את תפקידם המקובל של הקוסמים בז’אנר – כחונכים, מלווים ומדריכים.

כספרות מסע, כל עולם פנטסטי זקוק לחוקי תנועה. בארץ התיכונה של טולקין התנועה מתנהלת ברגל (וזה הבסיס לגודלה העצום של הארץ – הזמן הממושך הנדרש למסע). ארץ ים של לה גווין, היא ארכיפלג, והמסעות הם ימיים. בקצעולם ציר התנועה העיקרי הוא אנכי. סטיוארט ורידל מבצעים שינויים קלים בעולם המוכר, וצורות חדשות לגמרי של תנועה נפתחות לפנינו. בקצעולם יש עצים שמשקלם הסגולי קל מאוויר, וסלעים מעופפים המשמשים לטיסה. אבנים חמות שוקעות, ואילו אבנים קרות דווקא מרחפות, ויש צורך בחומר מיוחד (שמשקלו משתנה בהתאם לתאורה) כדי למנוע מעיר המלומדים סנקטפראקס, השוכנת על סלע מעופף שקשור לאדמה בשרשרת ברזל, מלעופף לשחקים. בעולם זה מעופפות באוויר ספינות מפרש, שאבנים גורמות להן לרחף באוויר, ומשקולות מכוונות את תנועתן.

העלילה אינה הצד החזק של קצעולם, אבל זה בסדר גמור. ספרות מחקרית אינה זקוקה לעלילה, אלא לתנועה ורצון ללמוד, ואת אלו מספקים המחברים בשפע.

"אחרון פיראטי הרקיע" נפתח 50 שנה לאחר סיום הספר הקודם ("חצות מעל סנקטפראקס"). בתקופה קצרה זו העולם השתנה, לרעה כמובן. השרייק נעשו שליטים, ואנשי האקדמיה מסתתרים בביביה של עירתחתית. גיבור הספר, רוק בארקווטר, הוא תת-ספרן, שנבחר במפתיע להיות אחד משלושת האבירים-ספרנים החדשים, שייצאו למסע מחקר מסוכן. במסע זה הוא ילמד כיצד לבנות ספינה מעופפת, יצא לחקור את דובי הבנדר, ויפגוש את אחרון פיראטי הרקיע שפעם שלטו בשחקים.

"אחרון פיראטי הרקיע" אינו הספר הטוב יותר בסדרת קצעולם, אבל בנוף החדגוני למדי של אבירים, דרקונים (מעניין שדווקא נסיכות ממעטות להופיע בז’אנר), ומכשפים, הוא בולט לטובה. אני מקווה שהוצאת עם עובד, תקדים ותוציא לאור בקרוב גם את יתר ספרי הסדרה בעברית.

אחרון פיראטי הרקיע; פול סטיוארט וכריס רידל; תרגמה מאנגלית: דורית לנדס; הוצאת עם עובד; 371 עמודים

שם הרוח – פטריק רותפס

ספר פנטזיה נוסף שיצא לאחרונה הוא "שם הרוח" מאת פטריק רותפס. זהו כבר ספר סטנדרטי יותר. בשונה מ"קצעולם", "שם הרוח" אינו יוצר עולם חדש. גיבור הספר (ראשון מבין שלושה) הוא קוותה – קוסם בדימוס, נגן שכמוהו לא היה ולא יהיה, ובכלל גבר מושלם. אבל, גם בספר זה אפשר להבחין בשני האלמנטים החשובים ביותר של הז’אנר – לימוד ומסע. הספר מתרחש במהלך מספר ימים, שבהם קוותה מספר את תולדות חייו להיסטוריון, החל מנדודיו עם הוריו, השחקנים הנודדים, ועד גירושו מבית הספר למכשפים שבו למד, וממנו גורש.

"שם הרוח" סובל מפגמים רבים. העיקרי שבהם הוא שרשרת צירופי המקרים הבלתי מתקבלים על הדעת. האל אינו מופיע מן המכונה (דאוס אקס מכינה), כיוון שרותפס אינו מניח לו להיכנס פנימה ולו לרגע. בכל פעם שאסון עומד לנחות על קוותה, מקרה ממוזל אחר מתרחש ומציל אותו – עד לאסון הבא.

בכל זאת, ובאופן מוזר, "שם הרוח" מתבלט לטובה במקום שרותפס נותן לשני נושאים, שבדרך כלל נזנחים במסגרת הז’אנר – מין וכסף. רותפס עוסק בהרחבה בקשיים הכלכליים של גיבורו, ובתלאות שעליו לעבור כדי לכלכל את עצמו, וכדי לשלם את שכר הלימוד לאוניברסיטה למכשפים. תשומת לב זו מהווה חידוש מרענן בז’אנר. גם המין אינו נעדר מעולמו של קוותה. אין פירוש הדבר שיש בספר סצנות ארוטיות, אבל בהשוואה לגיבוריו הא-מיניים של טולקין, יש בכך יש סוג של חידוש חיובי.

בסך הכל, רותפס מצליח ליצור תחושה של רוחב יריעה הנדרשת לכל ספר פנטזיה, אבל לקראת סוף הספר, המוגדר כחלק מטרילוגיה נדמה שהוא הלך לאיבוד וכבר אינו יודע לאן פניו מועדות, ואכן מאז פרסום הספר בשנת 2007 עדיין לא יצא החלק השני במה שאמור להיות טרילוגיה.

שם הרוח; פטריק רותפס; מאנגלית: עמנואל לוטם; כנרת, זמורה-ביתן; 783 עמודים

הרשימה התפרסמה במדור ביקורת הספרים של “עכבר העיר” ב-25 בנובמבר, 2010.

נגישות