הטירה – הגירסה האלבנית
כשהגעתי בערך למחצית הספר "אפריל שבור", נאלצתי לעצור ולבדוק האם קובץ החוקים העומד במרכזו של הספר, הקנון של לק דוקג'יני, קיים באמת או שהוא פרי דמיונו של המחבר, איסמעיל קאדרה. הסיבה לכך היתה פשוטה. חלקים גדולים מהקודקס נשמעים בלתי מתקבלים על הדעת, ויותר לא מתקבלת על הדעת היא העובדה שלא מדובר בחוקים מתים, אלא בכאלו שממשיכים לשלוט בחייהם של אנשי ההרים האלבניים, ושבתי אב שלמים הולכים ונכחדים רק בגלל חובת נקמת הדם המקודשת.
ארבעה הם גיבורי הספר. ג'ורג' ברישה שלאחר שנקם את נקמת אחיו המת נותר לו חודש אחד בלבד של חיים, לפני שמשפחת הנרצח תנקום את דמו; הסופר בסיאן ואשתו דיאנה שמבלים את ירח הדבש שלהם בהרי אלבניה, ומרק אוקצ'ירה, המפקח על הדם, שמתפקידו לדאוג שמעגלי נקמות הדם יימשכו, ושמעגלים חדשים ייפתחו כדי להזרים כסף לקופת הנסיך השולט ברמה האלבנית.
ארבע הדמויות הללו משמשות את קאדרה כדי לתאר את קוד נקמת הדם מכיוונים שונים. באמצעות ג'ורג' הוא מתאר את חייו חסרי התקווה של מי שנולד רק כדי ליטול את חייו של אדם אחר, ולהיהרג בתורו. בסיאן הוא מי שמגיע להרים חמוש בהשקפות רומנטיות אודות אנשי הרמה הנוראים והנפלאים אבל תפישת המציאות שלו עוברת משבר במהלך החודש שבו הוא נוסע ברמה לאורכה ולרוחבה. משבר זה מגולם באופן שבו הוא רואה את אשתו משתנה מול עיניו. באמצעות אוקצ'ירה אנו מגלים שמאחורי הרומנטיקה של הכבוד עומד מנגנון כלכלי, שאותו יש לשמן ולהמריץ.
דמות מרכזית נוספת היא בינק אליה, מעין בורר המוסמך לפרש את הקנון במקרים משפטיים סבוכים. למשל, מה דינו של נער שהכניס נערה להריון, וזו נרצחה על ידי משפחתה. אלו מבקשים להרוג גם אותו כיוון שחילל את כבוד משפחתם, אבל כיוון שהעובר מתייחס על משפחת הנער, גם הם זכאים לנקמת דם משלהם.
אפריל שבור אינו ספר פולקלור דידקטי, שמבקש ללמד אותנו על אורחות החיים הנפלאים והאיומים של אנשי ההרים. דמותו של המתפעל הרומנטיקן שמורה לבסיאן, הסופר שמוביל את אשתו למשבר זהות.
אפריל שבור אינו ספר פולקלור דידקטי, שמבקש ללמד אותנו על אורחות החיים הנפלאים והאיומים של אנשי ההרים. דמותו של המתפעל הרומנטיקן שמורה לבסיאן, הסופר שמוביל את אשתו למשבר זהות.
באותה מידה זה אינו ספר מתח רומנטי. האשה הצעירה אמנם הולכת שבי אחר ג'ורג', שימיו ספורים, והוא מתאהב בה מאותה סיבה. אבל הרומנטיקה בספר היא עניין משני. סכסוכי הגבולות, ונקמות הדם מתוארים כעניין נטול רגש. הדרך היחידה לשמור על הכבוד היא באמצעות דם, ואת שוויו של הדם ניתן לאמוד בכסף. אין כאן שנאה או כעס אלא מערכת של סחר חליפין. הכבוד הוא בר חליפין בדם, והדם בר חליפין בכסף, ומי שיודע זאת יכול אפילו להתפרנס מכך.
הרופא המתלווה לבינק אליה מספר לבסיאן על אדם שמתפרנס מפציעותיו. אדם זה סבור שמצא את הדרך להתחמק ממוות, וגורם לאנשים לפצוע אותו כדי שייאלצו לשלם, שאם לא כן הוא יהיה זכאי להרוג אותם.
קאדרה אמנם מתאר מערכת חוקים מסוימת, שעד אמצע המאה ה-20 קבעה את צורת חייהם של אנשי הרמה האלבנית, ואף התעוררה לתחיה לאחר נפילת המשטר הקומוניסטי, אבל נדמה שהוא מבקש לעשות יותר מכך. "אפריל שבור" רווי ברמיזות ליצירותיו של קפקא, ובמיוחד ל"הטירה".
אווירה חלומית שורה על חלקים רבים מהספר, ופעמים רבות לא ברור האם מדובר במציאות או חלום. כאשר ג'ורג' צועד אל מעונו של הנסיך כדי לשלם את חוב הדמים המוטל על כל מי שנקם דם, קאדרה מתאר את מסעו באופן שמזכיר את נסיונותיו של ק' להגיע אל הטירה. טירות ומגדלים נוכחים בכל הרמה האלבנית, אבל בשום מקום בספר לא מתואר רגע הכניסה אל הטירה עצמה. ונסיון להתפרץ אל הטירה בלי הזמנה מסתיים בצורה טרגית.
אל הבורר, בינק אליה, מתלווים שני אנשים, מודד קרקעות (רמיזה נוספת ל"הטירה"), שנודד עם אליה כבר שנים, ואינו מבין איזה צורך יש בו, ורופא שתפקידו אינו לרפא אלא לאמוד את ערכן הכספי של פציעות שונות, זאת במטרה לקבוע האם הפוצע חייב בנפש או בתשלום כספי.
יצירתו של קפקא מפורשת בדרך כלל כתיאור של העולם המודרני, והמילה "קפקאי" הפכה למילה נרדפת (ולא מוצלחת במיוחד) לתלאובות האדם לכוד בשבי הבירוקרטיה. קאדרה עושה משהו שונה. הוא משתמש בדימויים הקפקאיים של המערכת העצומה וחסרת הפשר לאדם הפשוט, כדי לתאר מערכת חוקים עתיקה וממשית.
ג'ורג' ועימו כל אנשי הרמה לכודים מרצון בתוך מכונת חוקים שאינה מובנת להם, וכל שהם יכולים לעשות הוא לציית לה עד שתביא לאובדנם.
אפריל שבור; איסמעיל קאדרה; מאלבנית: רמי סערי; 219 עמודים; 89 שקלים
הרשימה פורסמה במדור ביקורת הספרים של “עכבר העיר” ב-14 באוקטובר, 2010.
רק מהביקורת נידמה לי שהספר הוא בעצם על חיינו כאן – לא?
כן ולא.
רמי סערי, המתרגם של הספר, עשה את ההשוואה באחרית הדבר שכתב.
באמת, "אפריל שבור" הוא יותר מספר על קוד ההתנהגות האלבני, ובאותה מידה הוא ספר על סכסוכי קרקע.
כמובן שיש דמיון, התלבטתי אם לכתוב על כך בביקורת, אבל מי שלא רואה את הדמיון בכוחות עצמו, לא יזהה אותו גם אם יצביעו עליו במפורש.