במקום סיכום שנתי
הירח השלים שתים עשרה הקפות סביב כדור הארץ, השנה העברית הסתיימה, ועת הסיכומים השנתיים הגיעה. אנו מדברים כמובן על סיכום התרבות, הספרות, האמנות, המוסיקה והתיאטרון העבריים, להבדיל מסיכומי התרבות הלועזית שמועדם הוא בעת השלמת הקפת כדור הארץ את השמש.
יש משהו מן המגוחך בסיכומים השנתים הללו. אמנם, מהותו של העיתון היא קציבת הזמן ופריסתו למנות – ימים, שבועות ושנים, ולכן הסקירות התקופתיות הן כמעט עניין בלתי נמנע לכל עיתון, אבל הנסיון לשרטט מפה תרבותית – ספרותית או מוזיקלית, קולנועית או תיאטרלית – שנתית, הוא בגדר כניעה של האמנות לעיתונות. עניינה של האמנות אינו קציבת הזמן לפי המאורעות המתחדשים, אלא יצירת זמן משלה, וכאשר מבקר ספרות מסכם את השנה בקינה על מצבה העגום של הספרות הישראלית, או בדברי שבח לתרבות העברית המקורית שנוצרה השנה, הוא אינו מבקר אלא עיתונאי (ולא שיש משהו רע בלהיות עיתונאי).
ניתן לחרוג מסד הזמן באמצעות תשוקה, התחברות למישור זמן נרחב יותר מהיומיומי או קציבת זמן עצמאית. מול הסיכומים השנתיים הסטנדרטיים אני מבקש להעמיד מעין סקירה שנתית משלי, ולציין כמה יצירות שמצליחות לעשות זאת.
הראשונה היא סדרת זמן לפילוסופיה של הוצאת נהר ספרים. לפני מספר חודשים כתבתי על הספר הראשון בסדרה, "על קוצר החיים" מאת לוקיוס אנאיוס סנקה. מאז נוספו עוד שלושה ספרים לסדרה: "על החיים המאושרים" מאת סנקה; "על שלוות הנפש" מאת פלוטרכוס, ו"המדריך" של אפיקטטוס. בסדרה זו עושה ההוצאה, והאיש העומד מאחוריה, ראובן מירן, עבודת קודש בהרקה לעברית והגשה לקהל הרחב של יצירות פילוסופיות קלאסיות, שבדרך כלל נגישות רק למלומדים, שגם אם חלקן תורגמו לעברית היה זה לפני יותר מ-40 שנה ומאז נשכחו. אמנם, הכותבים הם גויים מתים ולא יהודים חיים, אבל ללא נוכחות של יצירות קלאסיות לא ניתן לדבר על תרבות חיה.
ספרות תוססת וחיה אינה זו המסוכמת בעיתונים או מצוינת ברשימות רבי המכר, אלא היא תולדה של תרבות ספרותית הקשורה לזמן אך אינה כפופה לו. כתבי העת הספרותיים הם כאלה.
כתבי עת חורגים מהזמן הקצוב באמצעות יצירת קצב זמן משלהם. כתב עת אחד שראוי לציון הוא "מסמרים" שגליון מספר 14 שלו הוקדש לנובלה "מאחורי הגדר" מאת ביאליק. בגליון זה הצליחו עורכי "מסמרים" להביא שורה של יצירות מקוריות המתחברות ליצירה עברית קלאסית.
כתב עת ותיק נוסף הוא "מטעם", שגליון מספר 23 שלו יצא לא מזמן לאור. "מטעם" מוגדר כ"כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית", אבל תיאור זה עלול להטעות. "מטעם" הוא יותר מפלקט פוליטי, והיצירות הטובות ביותר שנמצאות בו הן אלו שחורגות מהפוליטי-מיידי. למשל, סיפורה של ג'ויס קרול אוטס, "אנה תלך ומאין תבוא", המסה של אורי ש.כהן, "ברנר של אניטה שפירא" ושיריה של שרה כוי (במיוחד "שמלתו של אהרון").
כבודם של הקלאסיקות וכתבי העת במקומם מונח, אבל לא ניתן להשתחרר מעול הזמן ללא תשוקה, וזו נמצאת בשפע במונוגרפיה של יצחק לאור על חנוך לוין.
הספר מתבסס על עבודת הדוקטורט של לאור, ולדבריו נכתב רק מתוך כוונה לזכות בפרנסה טובה ונוחה. אני לא מאמין לו. המונוגרפיה הזו נכתבה מתוך תשוקה, והיא הוכחה לכך שניתן לכתוב ספר עיון כבד ראש ועמוק מבלי לוותר על תשוקה ועל אהבה. ההישג הגדול של לאור בספר זה טמון לא במה שהוא כותב על חנוך לוין – והוא כותב עליו דברים מעניינים וחשובים – אלא האופן שבו הוא כותב. האהבה של לאור ללוין מבצבצת מכל עמוד. האהבה הזו מידבקת, ומושכת את הקורא מעמוד לעמוד, וגרמה לי לרצות לרוץ ולקרוא את כל מחזותיו של לוין.
זהו ספר מרתק. לאור כותב על המאפיינים הקומיים בכתיבתו של לוין, על מבנה הקומדיה הלוינית, על העשייה הקומית של לוין הנראית כמו "התרוצצות בין האמונה לבין הכפירה בטיבה המאגי של ההצגה" (230), ועל התייצבותו של לוין לצד העבדים, ומול האדונים.
"לוין מביט בעבדים באהדה גדולה, ומתוך חמלה", כותב לאור ומסביר ש"הקומי בסצינות הקשורות בעבדים כרוך בהתגלמות המגוחך שבמושג העבד על רקע דמות האדון. לעומת זאת, האדונים הם פרודיה על מושג האדון" (157).
הפוליטי אצל לוין (ולאור) אינו העכשווי. הוא אינו עיסוק בשאלה האם מותר לשחקני תיאטרון להופיע באריאל, מהם תכני הלימוד באוניברסיטאות, ומה יהיו קווי הגבול של המדינה הפלסטינית. הפוליטי הוא שרטוט קווי הכוח של העבדים והאדונים – הפנטזיה על חריגה מהם בקומדיות, ותיאור המציאות האכזרית במחזות המיתוס.
ובכל זאת, הנה כמה מילים לסיכום השנה.
"הרוע מוצב במקום שבו יכול הקהל להבין כי עושה העוול איננו רע, אלא פשוט אינו מתנגד, אינו חומל, או אפילו הוא 'אחד מאיתנו', לא נבל מן האדונים, אבל עושה רצונו, שתכונתו העיקרית היא האדישות. זה המקום הכי פוליטי במחזות המיתוס. האדישות מקבלת את משמעותה הפוליטית: המענה הוא חסר אינטרס" (273).
חנוך לוין – מונוגרפיה; יצחק לאור; הוצאת הקיבוץ המאוחד; 304 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור ביקורת הספרים של” עכבר העיר” בערב ראש השנה, ה-8 בספטמבר 2010
