"אנשי הנייר" נראה במבט ראשון כמין ספר נסיוני, כזה שמחברו אינו מסוגל לספר סיפור פשוט כהלכתו, ולכן הוא נזקק לגימיקים זולים כמו ניקוב דפי הספר, הסתרת חלק מהמילים בכתמי דיו, וחלוקת עמודי הספר לטורים שונים בהתאם לדמות המספרת (והמספרים רבים מספור).
אבל למרות חזותו החיצונית, "אנשי הנייר" הוא ספר שמרני, ובמובן הטוב של המילה. מחברו, סלוודור פלסנסיה, מאמין בכוחו של סיפור טוב ויותר מכך – בזכות הקיום של הספר, אותו חפץ המורכב מאלפי מילים המודפסים על מאות עמודי נייר. כדי לשכנע אותנו שספר אינו רק נשמה של מילים הפורחות באוויר, אלא גם גוף עשוי נייר, הוא מוכן לעשות כל דבר, אפילו להשחית את יצירתו, וכך להנכיח את החומר, את החפץ הממשי שהקורא אוחז בידיו.
פתח הדבר של הספר הוא סיפור קצר ונפלא אודות אמן אוריגמי הבורא אשה עשוית נייר בבית חרושת נטוש של הכנסייה. אשה זו, מרסד של נייר, תופיע בהזדמנויות שונות במהלך הספר, אך הוא אינו נסוב עליה. גיבורי הספר הם פדריקו דה לה פה, שלאחר שאשתו עוזבת אותו – ולא בגלל הרטבת הלילה שלו – הוא מהגר יחד עם בתו, מרסד הקטנה, ממקסיקו לעיירה ארה"ב. אבל זה אינו סיפור על הגירה.
פדריקו דה לה פה מגלה שמישהו או משהו עוקב אחריו מלמעלה, והוא מגייס את כל תושבי העיירה שבה הוא מתגורר, אל-מונטה פלורס, למלחמה בכוכב שבתאי, אשר עוקב אחר כל מעשיהם וקובע את גורלם. בחלק השני של הספר אנו מגלים ששבתאי הוא הסופר, והמלחמה היא נגד שרירות המספר, ובמלחמה כמו במלחמה – הדמויות אינן בוחלות באמצעים ומשחיתות את הספר שמגולל את קורותיהן.
בנקודה זו "אנשי הנייר" יכול היה להידרדר ליצירה ארס-פואטית, שמחברה עסוק בעיקר בהצדקת קיומה, ובמשך מספר עמודים נראה שכך הוא הדבר. אנו מגלים שאהובתו של שבתאי, הלא הוא הסופר, עזבה אותו בשל השתקעותו היתרה במלחמה נגד תושבי אל-מונטה פלורס, והוא משתמש בספר כדי לנסות להחזיר אותה אליו.
אבל פלסנסיה מצליח להיחלץ ממלכודת הארס-פואטיות שאליה נכנס, ובמקום להכניע את הסיפור לצרכיו של הסופר, הוא עושה את ההיפך, ומשכיל להשתמש בסיפורו האישי (לכאורה) ככלי להבלטת הסיפור שהוא כותב.
אינפלציה של דמויות המציפות את הספר מעניקה את התחושה שלא רק אנו, אלא גם שבתאי אינו מסוגל לשלוט בכל מה שקורה בספר. ריטה הייוורת' המכסיקנית, המתאבק שאינו אלא קדוש במסיכה, המרפא-מכשף, נוסטרדמוס התינוק, בעלי מלון במפלי הניאגרה, מכונאי וצבי העופרת המכניים שיצר, הגמון אתאיסט שהצטרף לכנסיה בגלל בגידה. אלו הן דמויות משנה, שאין להן כמעט כל חשיבות בקידום העלילה, ובכל זאת יש להן זכות קיום.
תהיה זו טעות לזהות בין שבתאי לפלסנסיה, שכן עולמו של שבתאי פנטסטי לא פחות מעולמו של פדריקו דה לה פה, ומרסד של נייר נוכחת בשניהם. ברור ששבתאי אינו שולט ביצירותיו. הוא נגרר למלחמה שלא רצה בה, והוא נשלט ונפגע על ידן. ממש כמו שמרסד של נייר חתכה את יוצרה, אנטוניו.
פדריקו דה לה פה מוצא תרופה לבעיית ההרטבה שלו ומזור לכאבי הלב – האש, או ליתר דיוק הכוויות שזו מותירה על עורו. אבל דה לה פה אינו היחיד שסובל מכאבי לב וגוף. מאהביה של מרסד של נייר סובלים מהחתכים שזו מותירה על עורם, ואהובתו של שבתאי לוחצת דבורים אל עורה כדי שאלו יעקצו אותה – ממש כמו אביה לפניה.
אפשר היה להסתפק בכך, ולומר ש"אנשי הנייר"הוא סיפור על אהבה, פרידה וכאבי גוף ונפש, שעטוף במעשה אודות סופר אשר נאבק בדמויותיו, יצירות דמיונו. אבל יש כאן יותר מזה. זוהי יצירה על חירות – חירות היצירה והחיים.
נדמה שלא במקרה בחר פלסנסיה בכוכב שבתאי כדי לייצג את דמות מספר העל. שבתאי מסמל באסטרולוגיה את המשמעת והחוק, ואת ההגבלות המוטלות על האדם על ידי הוריו, מוריו והרשויות השונות. שבתאי (רומז לנו פלסנסיה ) הוא האב, היוצר, הסופר.
"אנשי הנייר" גדוש עד גדותיו בסיפורים על מאבק לחירות והתנגדות לחוק, המיוצג בספר על ידי הכנסיה – זו שאוסרת על יצירת אנשים מנייר. הכנסיה מאתרת קדושים וכופה עליהם לחיות במנזר, והכנסיה רודפת אחר מרפאים-מכשפים ומונעת מהם לעסוק באמנותם.
אסטרטגיות המלחמה של פדריקו דה לה פה בשבתאי הן אסטרטגיות המאבק בכל כוח רודני. בתחילה הוא מחפש דרכים להסתתר מאחיזתו של הריבון. לאחר מכן הוא משנה את שיטת ההתנגדות, ומציף את הרחובות בכמות כה גדולה של אנשים ששבתאי אינו יכול לפקח עליה.
נוסטרדמוס התינוק (דמות נוספת) יודע שלידעונים אסור לגלות את העתיד, ולכן גם אני לא אספר כיצד מסתיים הספר, ומהי האסטרטגיה המנצחת. אבל ארמוז שלעתים הדרך הטובה ביותר להילחם בכוח היא להתעלם ממנו.
אנשי הנייר; סלוודור פלסנסיה; מאנגלית: עילי סופר; הוצאת זמורה-ביתן; 235 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור ביקורת הספרים של “עכבר העיר” ב-22 בספטמבר, 2010.
