ביקורת ספר עם בונוס לקוראי הבלוג הנאמנים, חובבי עיתונות המאה ה-19
אשתו של סזאר בירוטו, בעל חנות תמרוקים ליד כיכר ונדום, מתעוררת מחלום בלהות שבו ראתה את כפילתה עומדת לפניה בבלואי סחבות ומבקשת ממנה נדבה. כך נפתח הספר "סזאר בירוטו" המתאר את נפילתו של בורגני אמיד ונכבד לפשיטת רגל.
סזאר בירוטו הוא סוחר בתמרוקים, בורגני אמיד ומכובד, שהגיע כנער כפרי כמעט חסר כל לפריס, אבל הצליח להתקדם עד כדי מינוי לסגן ראש הרובע השני של פריס, וקבלת תואר אביר לגיון הכבוד (על חלקו בהתקוממות המלוכנים על מדרגות כנסיית סן רוק ב-1795, כפי שבירוטו טורח להזכיר בכל הזדמנות). אבל בירוטו אינו מסתפק בנכסים שצבר, ובמעמד הנכבד שהשיג. הוא רוצה יותר, ומסתבך בעסקה, שאינה אלא מעשה הונאה שרקמו עובדו לשעבר, די טיה, והנוטריון שלו, רוגן, ושתדרדר אותו לפשיטת רגל.
אונורה דה בלזק מפליא לתאר ברומן זה את החברה הפריסאית והקבוצות החברתיות השונות המרכיבות אותה – אנשי הכספים, האמנים, האצילים, העיתונאים ובעיקר הבורגנים שמנסים בכל כוחם להידמות לאצילים, אבל לעולם לא יצליחו. אותו מעמד שהופיע בראשית המאה ה-19 ושהשפעתו נמשכת עד ימינו. ראו למשל כיצד בלזק מתאר את בעל הבית של בירוטו, וחישבו על אנשי המעמד הבינוני של ימינו, "הנושאים בעול".
"בחוטר המשונה הזה יכולתם לראות את בעל המניות המובהק, המאמין לכל ידיעה שהוטבלה בדיו העיתונות, וכל מה שיש לו לומר הוא קרא את העיתון! הבורגני, ידיד הסדר הקיים בטבעו, הנתון תמיד בהתקוממות מוסרית נגד השלטון שהוא מציית לו תמיד, הוא ביסודו ברייה חלשה בדברים גדולים ואכזרית בקטנות. חשדן כסוהר אבל מוכן להניח את כספו על קרן הצבי ואחר כך מנסה למלא את מה שאיבד בקמצנות שפלה (עמוד 99)".
מה שמניע כמעט את כל גיבורי הרומן – בורגנים, אצילים, בנקאים ואמנים, הוא התאווה לכסף מחד, והחשש מפשיטת רגל מאידך, ובלזק יודע כיצד לכתוב על פשיטות רגל ועל תאוות התעשרות, כיוון שהוא חווה אותן בגוף ראשון. בלזק אינו בורגני אך התשוקה לכסף לא זרה לו, והדבר ניכר בכתיבתו. הוא מתאר את פרטי הפרטים של העסקאות והתרמיות בתשוקה ובתענוג. בלזק מתענג על תיאור העסקאות, והתענוג הזה הוא אחד ממקורות הכוח של הספר, כי כאשר בלזק מתאר את התשוקות הכלכליות המניעות את פריס, הוא אינו מביט על ההתרחשויות מבחוץ, מנקודת מבטו של אמן רוחני, אלא מתוך התשוקה עצמה, והתשוקה של בלזק יותר משהיא תשוקה לכסף כאל אמצעי קניה, היא תשוקה לכסף כשהוא לעצמו, ועל כך יש מקום להרחיב.
בלזק מתאר את בירוטו כאדם ישר וטוב לב, גם אם בור ודל מחשבה. זאת, בניגוד לדי טיה שרימה אותו וליתר הבנקאים הפריסאים, אבל גם בירוטו עשה את הונו ממעשי מרמה – מהמצאת משחת ה"סולטניות הכפולה" ו"המים הכרמנטיביים" לטיפול בעור הידיים, ואת עושרו הוא מקווה להגדיל באמצעות המצאת "שמן הראש" לטיפול בשיער, תמרוקים שבירוטו יודע היטב שאין בהם תועלת. בירוטו, כותב בלזק, "היה הראשון מבין התמרוקנים שהציג כרזות מפוארות, מודעות וכל מיני אמצעי פרסומת שיש המתארים אותם, אולי שלא בצדק, כמעשי נוכלות. כרזות צבעוניות שבראשן התנוססו המלים באישור האקדמיה" (46).
בירוטו ואנשי הכספים שמרמים אותו מוכרים דבר מה דומה – אשליה. בירוטו מוכר את אשליית הצמחת השיער, והבנקאים מוכרים את אשליית ההתעשרות. אבל ישנו בכל זאת הבדל עקרוני בין המסחר הבורגני של בירוטו למסחר הפיננסי. התמרוקן מקיים עסקת חליפין עם לקוחותיו. הוא מוכר להם אשליה ומקבל בתמורה כסף. אנשי הפיננסים נוטלים את אותו דבר שהם מבטיחים – כסף, ובכך מפרים את עקרונות סחר החליפין.
בעמוד 276 מתאר איש הקש של די טיה, פלוני בשם קלפרון את "המסחר החדש, מסחר שיישאר סודי עוד עשר שנים, לדברי נוסנז'ן הגדול, נפוליאון של הכספים, שאדם כולל בו את הסכום של כל המספרים ומקפה את התשואות לפני שהן קיימות. זו תפישה אדירה, צורה של חלוקת הציפיות לחלקים קבועים, ובקיצור, תורת סוד חדשה! לפי שעה אנחנו רק עשרה או שנים-עשר איש נחושים בדעתם שהוכנסו בסודות הקבליים של הצירופים המופלאים האלה".
אין מתאים מאיש הקש לתאר את "תיאוריית האשראי המודרני" ההופכת קש לזהב, "שבה הולכים אנשי הכספים אחר אנשי הרעיונות (הסוחרים) כבחור ממולח שהולך אחר חזיר המחפש כמהין, ומצפים לנהמה שמודיעה על גילוי". לאחר מכן, "הם לוקחים קרנות ציד ותוקעים בהן: 'מאה אלף פרנק בחמישה סו, מכרות זהב, מכרות פחם' הקיצור כל אחיזת העיניים של המסחר, קונים את חוות דעתם של מדענים או אמנים (כפי שבירוטו עצמו עשה), ההצגה עולה, הקהל נוהר, מקבל תמורה בעד כספו וההכנסות נשארות בידינו. החזיר (הסוחר) מוחזק בדיר עם תפוחי האדמה והאחרים חוגגים בהילולה של שטרי הבנק".
בירוטו רודף אחר הכסף כדבר הקיים כשהוא לעצמו, ככלי להשגת דירה גדולה יותר, בגדים יפים לאשתו, חתן (עשיר) לבתו וכבוד לו עצמו. לעומתו, די טיה, קלפרון, רוגן ויתר עמיתיהם מבינים שהכסף עצמו הוא בעת ובעונה אחת גם דבר הקיים כשהוא לעצמו וגם אשליה, אחיזת עיניים מתוחכמת הרבה יותר מ"שמן הראש" ומשחת "הסולטניות הכפולה" ולכן ניתן להבטיח אותו, ולקחת אותו בעת ובעונה אחת.
סזאר בירוטו;אונורה דה בלזק; תרגם מצרפתית: יהושע קנז; הוצאת עם עובד;366 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור ביקורת הספרים של “עכבר העיר” ב-26 באוגוסט, 2010.
כמובטח לעיל, בונוס מיוחד לקוראי הבלוג – עיתונות המאה ב-19 ב”סזאר בירוטו”
“הוא הסתער על תחתית כל הטורים האחרונים בעיתונים, כתב שם מאמרים והניח את השכר לבעלי הטורים. ערמומי כניצב המבקש לזכות בתפקיד ראשי, זריז כנער שליחויות המשתכר שישים פרנק לחודש, כתב מכתבים כוזבים, החניף לכל רודף כבוד ועשה שירותים בזויים לעורכים ראשיים, והכול כדי שידפיסו את מאמריו. כסף, סעודות, דברי התרפסות – הכל שירת את פעילותו הנסערת. את פועלי הדפוס שלקראת חצות סוגרים את טורי העיתונים וממלאים את החסר בידיעות שוליות המוכנות תמיד לשעת הצורך, שיחד בכרטיסים להצגות….הבינו ראשונים את השפעתה של העיתונות ואת פעולת השכנוע של מאמר על הקוראים כשחוזרים עליו שוב ושוב. בתקופת התום ההיא היו עיתונאים רבים כשוורים שאינם יודעים את גודל כוחם, הם שלטו בכול ולא קיבלו מאומה. מאמריו של אנדוש לא עסקו בשחקנית שדרושות לה מחיאות כפיים, ולא במאמרים שישלמו בעדם; אדרבה, הוא הציע כסף כשהיה צורך בכך וארוחת צהריים מפעם לפעם; לכן, לא היה עיתון שלא הזכיר את שמן הראש” (עמוד 230)
