מתגלה במילים מתכסה באותיות
לכאורה, לסיפורו האישי של דרור דניאל יש את כל המרכיבים שיהפכו את ספרו, "מלך הציפורים", לרב מכר. דניאל, יליד 1957, זכה בפרס הסיפור הקצר של עיתון 'הארץ' בשנת 2000, ונפטר בטרם עת בשנת 2003 ממחלה קשה ונדירה שתקפה אותו באמצע שנות השלושים לחייו – "מחלה שבמהלכה איבד בהדרגה את תפקודיו הגופניים, אך לא את יכולותיו הרוחניות והשכליות", כותבת עורכת הספר, טל ניצן, "את שתי הנובלות (המרכיבות את הספר) הכתיב דניאל לבני משפחתו ולתלמידיו בשנות מחלתו".
אבל מי שיקרא את "מלך הסיפורים" בגלל הסיפור האישי המרגש של דניאל, יחמיץ את העניין, וזאת למרות שהספר הוא מעין אוטוביוגרפיה.
"מלך הציפורים, מורכב משתי נובלות. בראשונה, "עולם הרוחות של שמעון מאגוס", מספר דניאל את קורותיו כילד הנע הלוך ושוב בין שתי משפחות – משפחתו הביולוגית, ומשפחת האומנה שאליה נשלח בשל קשיי הוריו. בנובלה השניה, "מלך הציפורים", מספר דניאל על מחלתו ומותו של אביו.
קריאת הספר כקריאת קורותיו של אותו דרור דניאל, זה שעל חייו הקצרים והטרגיים קראנו בעיתון או שמענו ברדיו, תהיה טעות, ולו בשל העובדה שדניאל מבקש לעשות בדיוק את ההפך.
הנובלה הראשונה אמנם מתחילה בבקשתו של המחבר "למצוא קשרים בתוך הכאוס, את עפר השכחה להסיר מעל המאורעות", אולם כדי לעשות זאת הוא משתמש בדמותו של שמעון מאגוס, קוסם שומרוני שעל פי המסופר בכתבים האפוקריפיים ניסה לעוף כדי להוכיח את אלוהותו, אבל מת והתרסק.
הסיפורים הראשונים מסופרים מנקודת מבטו של דניאל הילד, אבל בפרק הנושא את השם "שמענו ונמרה" מופיע לראשונה שמעון מאגוס, כדמות שבאמצעותה יסופרו קורותיו של דניאל, ובניסוחו של הסופר, "ואני מבקש לספר עם צורת עצמי הראשונה, ואני שוכח את עצמי, ואני מתעלם ממני. וצורת שמעון עומדת לפני ומספרת עמי, מנבאה את עברי, ואיך את מלאכיו ציווה לי לשומרני. ואני שמעון מאגוס, בחדרי, משגיח להסתכל בעצמי".
מאותו רגע ואילך, הנובלה פורשת כנפיים. שמעון מאגוס אינו רק אלטר-אגו של המחבר. זכרונותיו של דניאל, במקום שישחררו אותו, מטילים כבלים על רגלי הסיפורים. שמעון מאגוס חופשי מכבלים אלו, והוא משתמש בזכרון כמסלול תאוצה, שעליו הוא ממריא לגבהים בלתי מצויים. וזוהי תבנית הפרקים – זכרונות ההולכים ונצברים עד שנוצרת מסה קריטית המאפשרת למאגוס להמריא לסיום פואטי.
למשל, בפרק "האם מישהו כאן זוכר את ורה", שבו מספר מאגוס על בית הספר ועל ההפסקה, "כשקרב קיצו של יום הלימודים, היינו מחכים קצרי רוח לקול פעמונו (של שמואל שמש בית הספר). וכשצלצל, היינו פורחים מבית הספר כציפורים בהיפתח סוגר הכלוב. משל לעוף שהוא נתון בכלוב, בא חברו ועמד לו על גביו. אמר לו אשריך מה מזונותיך מצויים לך. אמר לו במזונותי אתה מסתכל ולכלאי אי אתה רואה. אל תשלח ידך אל הפעמון, שמואל, שלא יסתיים יום הלימודים. הנח לו ויימשך כנצח. הנח לנערים וישחקו בטרם חושך (63)".
השפה של דניאל משלבת בין שפה עכשווית לשפה מדרשית, ומבלי להיות חיקוי של כתיבה עגנונית. בדוגמה לעיל אפשר לראות כיצד דניאל משתמש במדרש מקהלת רבה, והופך את משמעותו המקורית, כדי לבקש מהשמש שלא יסיים את יום הלימודים, ולא יקרא למוות לבוא. כמו מאגוס המקורי, גם סופו של מאגוס המספר להתרסק על האדמה. "צריך אתה לידע, אבי, שכולנו עופות השמיים. וגם יהושע אחי הוא בעל כנפיים ובשעה שזרקתו לארץ הוא פרש את כנפיו, ורגליו נגעו לא נגעו ברצפה" (90).
ככל שהסיפור מתקדם זהותו של הסופר הולכת ונדחקת מפני דמותו של המספר, שמעון מאגוס, ודימויי התעופה הולכים ומתרבים. אם בתחילת הסיפור רצה המחבר לשחרר את הזכרונות, הרי שלקראת סוף הנובלה הראשונה הוא כותב ש"כל זיכרון הוא גופו פירוש, והרי האדם כנוטל קש מערימה של שחת ודומה עליו כמציאה (114)".
דניאל מפריד בין המילים לאותיות המרכיבות אותן. את אותיות הזכרון הוא מבקש להחיות כמו אלישע שהחיה את הנער המת, ואילו על המילים הוא כותב "מחשבתי מפרכסת לצאת ממלכודת המילים", ובניסוח אחר, "מתגלה במילים מתכסה באותיות".
דניאל/מאגוס רוצה להחיות את חומר הגלם של הזכרון – האותיות, אבל בעשותו כך הוא יוצר מילים, ואלו כובלות אותו לארץ, ואינן מניחות לו להמריא.
תנועת הרצוא ושוב בין תעופת האותיות לכבלי המילים היא סוד קסמו של "מלך הציפורים", ועוד לא כתבנו על הנובלה השניה, שבה שמעון מאגוס מספר על מחלתו ומותו של אביו. נובלה זו מסתיימת בפנייתו של מאגוס לאביו המת, "אם יגאלך הטוב, יגאל, ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנוכי חי ה' בצירופי אותיותי (212)".
מלך הציפורים; דרור דניאל; 218 עמודים; הוצאת כרמל
הרשימה התפרסמה במדור ביקורת הספרים של “עכבר העיר” ב-12 באוגוסט, 2010
