ערב לפני הכנסת הסוס היווני לטרויה, עשר שנים לאחר התחלת המצור על העיר, נפגשים חייל זקן השומר על אוהלו של מנלאוס מתחילת המלחמה, וחייל צעיר שזה עתה הגיע מספרטה, אלא שהחייל הצעיר יודע הרבה יותר מהחייל הזקן – שמעולם לא עזב את האוהל, ומעולם לא ראה טרויאנים – על מאורעות המלחמה. במהלך הלילה יגולל הצעיר בפני הזקן את תולדות המצור, כפי שסופרו שוב ושוב בערי יוון.
זו עלילת הספר "באוהלי היוונים", שכתב היד שלו נמצא בין חפציו של הסופר המנוח, וושינגטון נורייגה. שלושה חברים שטים בנהרות ארגנטינה לביתו של הסופר כדי להתחקות אחר זהותו של המחבר המסתורי. שלושת החברים הם פיצ'ון גראי – סופר שגלה מארגנטינה לפריז בתקופת הדיקטטורה וחזר למולדתו לזמן קצר כדי לטפל בירושת אימו, טומאטיס – חברו של פיצ'ון משכבר הימים וסולדי – ידידו הצעיר והעשיר של טומאטיס.
כמעט באותו זמן, בפריז הרחוקה והקרה, מתחקה המפקח מורבן אחר עקבותיו של רוצח סדרתי אכזרי, שכבר הספיק לחסל 27 קשישות. לכאורה, זהו סיפור אחר לחלוטין, אלא שהקשר בין השוטר הצרפתי לסופר הגולה עמוק מכפי שנראה במבט ראשון.
ספרו של חואן חוסה סאר, "החקירה" משלב באופן וירטואוזי בין שלושה סיפורים שונים. תהיה זו טעות להתייחס לאחד הסיפורים כאל סיפור מסגרת, שכן כל אחד מהשלושה יכול לשמש כמוקד הספר, ומשמעות הספר תשתנה בהתאם לבחירת נקודת המיקוד. "החקירה" הוא בו זמנית תעלומת רצח, סיפור מעשה על שני חברים וותיקים שנפגשים מחדש לאחר זמן רב, ודיון עמוק אודות היחס בין ספרות ומציאות.
כבר בתחילת הספר אומר לנו המספר היודע כל. "לכאורה אני יודע על העובדות יותר מכפי שניכר במבט ראשון ואני מדבר עליהן ומוסר אותן מנקודת הראות הניידת של תודעה רבת פנים ונוכחת בכל. אבל שימו לב שמה שאנו תופסים בחושינו ברגע זה מקוטע בדיוק כמו מה שידוע לי על אודות מה שאני מספר לכם, אבל כשנתאר זאת מחר למי שלא היה נוכח שם או רק נעלה זאת בזכרוננו עדיין תותיר הגרסה מילולית את הרושם שהיא מאורגנת בתהליך המסירה על ידי תודעה ניידת רבת פנים ונוכחת בכל (עמוד 23)".
כתב היד המסתורי נפתח במילים "……הוכחה לכך שרק הפנטזיה היא שמולידה את האלימות", וכאשר החייל הצעיר מספר לחייל הזקן שרק צלם של הלנה נמצא בטרויה, ואילו הלנה האמיתית מחכה למנלאוס במצרים, אומר החייל הזקן "שאם נכון הדבר, הרי העילה למלחמה היא צלם שווא, מה שמבחינה מסוימת אינו משנה לו כלום, שהרי לאור ידיעתו המועטה על-אודותיה, עצם התרחשותה אינו אלא מצג שווא" (146).
האמת של החוויה והאמת של הבדיון מעומתות זו מול זו לאורך כל הספר, אבל סאר אינו מניח לדיון הפילוסופי הארס-פואטי לרוקן את המעשיה מתוכן ולהפוך אותה, כמאמר אחת הדמויות, ל"קלישאה של ביקורת צרפתית".
ככל שהסיפור מזמין יותר הרהורים פילוסופיים סאר מקפיד יותר על הריאליה, ועל המחשת המציאות המסופרת, ואינו מניח לנו לגלוש לעולמות מופשטים יתר על המידה. בעמוד אחד אנו קופאים מקור יחד עם המפקח מורבן, המשוטט ברחובות פריז המושלגים, ובעמוד הבא אנו חשים את החום המשתק של הקיץ הארגנטינאי, ואת האוויר הרוטט מרוב חום.
שני הסיפורים מתקיימים בעת ובעונה אחת – בין החודשים דצמבר לינואר, אולם קצבם שונה לחלוטין. הסיפור הבלשי האירופאי נקרא בדריכות ובמתח, ואילו תנועת הסיפור האגנטינאי לאה ועצלה כמו הנהר שבו הידידים שטים – “עז זרם, וכמעט קרוש,בדומה לגוש מיקפה שחרטומה החד של הסירה חרש בו תלם שהתרחב בירכתיים, ושלמאסות המים שנחשפו בתוכו היו הסמיכות הצבע והמרקם של עורקים קמוטים ורתוחים" (84).
סאר מצליח לשמור על איזון מופלא בין כל מרכיבי הרומן, וליצור ספר מתח פילוסופי ופיוטי, שאף אחד ממרכיביו אינו בולט יתר על המידה.
בסיפור הבלשי הקלאסי זהות הרוצח מתגלה רק בעמודים האחרונים. גם החקירה הוא סיפור בלשי, במובן זה שגדולתו מתגלה בעמודים האחרונים של הספר, כאשר כמעט כל פיסות התצרף נופלות לפתע למקומן. הוא חורג מהבלש הקלאסי בכך שפיסה אחת בכל זאת נותרת בידינו, ואנו נדרשים להכריע היכן להניחה.
החקירה; חואן חוסה סאר; תרגום מספרדית: אדם בלומנטל; הוצאת כתר; 227 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור ביקורת הספרים של “עכבר העיר” ב-15 ביולי, 2010
