הלוזר – קווים לדמותו
"כל מי שבא אלינו בטענות הם אלה שהפסידו בבחירות. הם לוזרים", שר החוץ ויו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן – ווינר אמיתי.
אהלן וסהלן קוראי היקרים, מעטים רגעי האושר והסיפוק בחייו של מבקר הספרים. מדי שבוע הוא צועד לסניף הדואר השכונתי, ומדי שבוע הוא חוזר לביתו ובידיו ספרים שלא יקרא, וספרים שמוטב ולא היה קורא. לעתים נדירות יודע המבקר רגעים של אושר אמיתי, ורגע נדיר כזה התרחש בשבוע שעבר, כשפתחתי את עטיפת אחת החבילות, ומתוכה ביצבץ "הברווז" מאת דודו גבע (מחבר ומאייר), שהדפסתו חודשה סוף סוף.
הסבר קצר לדור שלא ידע את יוסף. ספר הברווז, שהתפרסם לראשונה ב-1992, הוא שילוב של מבחר ריבועי הקומיקס ממדור "שירת הברווז" שהתפרסם בעיתון חדשות ז"ל, סיפורי קומיקס ארוכים, וכתבות וידיעות עיתונאיות העוסקות (או מזכירות ברמז) ברווזים – מתכונים, כתבות על גידול ברווזים במשק וציד ברווזים, טורי דעות, ידיעות רכילות, חידות לילדים ומאמרים אודות קרובי משפחתו של הברווז, הדינוזאור דמוי הברווז, והברווזון האוסטרלי.
"הברווז" הוא ספר מצחיק, מאד מצחיק, אבל בדרך משונה. הציר שסביבו נעים ריבועי וסיפורי הקומיקס אינו משעשע כלל, זהו גורלו הידוע מראש של כל ברווז – השחיטה. הברווזים השרים בדרך למשחטה יודעים מה צפוי להם. "במחנה" מספר את סיפורם של הברווזים בחוות הפיטום. מובי דק הוא הברווז, שלועג לרודפיו, הקצבים, ובגרסת גבע לסיפור הפרברים נאבקים הברווזים והברברים על מעמדם במשק החי של הקיבוץ.
במחשבה שניה, אני מבין שפרסום פומבי של התפעלותי מ"הברווז", ספר הלוזרים המושלם, עלול להעמיד אותי באור מגוחך. בישראל של ימינו, מפסידן (לוזר בלע"ז) הוא כינוי הגנאי האולטימטיבי. לוזר הוא מי שמפסיד בבחירות; לוזר הוא מי שמרוויח שכר מינימום; לוזר הוא מי שאין לו בית; לוזר הוא מי שמת, ובעיקר מי שמת טרם זמנו – למשל חיילים או ברווזים.
לא בכדי כינוי הגנאי החביב על אביגדור ליברמן, הישראלי המושלם – הצבר הקוצני מבחוץ, אבל בעל הלב הרך והרגיש – הדרדר במדבר, הוא "לוזר".
הלוזר הוא גרסתו המודרנית והמעודכנת של הפראייר. הכינוי "פראייר" מגדיר את עקרון הפעולה החשוב ביותר בישראל – הלא הוא "לא לצאת פראייר", ופראייר זה הוא מי שלא דואג לעצמו, מי שמשחק בהתאם לכללים, מי שלא עוקף בתור. מי שמגנה אדם בשל היותו "לוזר" צועד צעד אחד נוסף – אין לו כלל עניין בפעולתו של האדם, אלא אך ורק בתוצאות מעשיו. מבחן התוצאה הוא המבחן החשוב ביותר, והעובדה שהפסדת מעידה על נחיתותך המוסרית. הלוזר אינו מחליף את הפראייר אלא נוסף עליו. הלוזר האולטימטיבי הוא הפראייר שהפסיד – השמאלני, ובמילה אחת, סמולוזר.
ישראל שוב מתגלה כמראה העקומה של ארה"ב. מקס וובר טען שהקפיטליזם האמריקני הוא צאצא של הפרוטסטנטיות (ליתר דיוק, הקלוויניזם, אבל ירידה לפרטים זו תכונה של לוזרים), המודדת את מעלתו המוסרית של האדם בהתאם להצלחתו החומרית. הגרסה הישראלית של הפרוטסטנטיות-קפיטליזם נוסח אמריקה הופכת את היוצרות וטוענת שכשלונו של האדם מעיד על נחיתותו המוסרית.
לכאורה מבחן הלוזריות חסין מכשל. הברווז נשחט כיוון שהוא ראוי להישחט, והראיה לכך היא שהוא נשחט. הפלסטיני הפסיד במלחמה, ולכן מגיע לו להפסיד גם את חירותו. אבל, כיוון שבסופו של דבר כולנו נמות, הרי שכולנו לוזרים. העולם אינו מתחלק למצליחנים ולמפסידנים. כולנו נמות בסופו של דבר (ברווזים מעטים אולי יזכו להזדמנות שניה), וכולנו (חוץ מליברמן) מפסידנים.
לומר שדודו גבע כותב על מפסידנים תהיה לא רק קלישאה, אלא גם טעות. המילה לוזר מופיעה פעם אחת בספר הברווז, ודווקא הברווז הוא זה שאומר אותה (לקצב שלא הצליח לשחוט אותו) כי כולנו לוזרים. לא רק הברווז, אלא גם האריה בגן החיות, ונהג משאית ההובלה, והקצב והאשה שקונה את הברווז כדי לבשל ארוחה לבנה הפלגמט.
גבע כותב ומצייר את החיים מנקודת מבטו של הברווז, והברווז אינו סתם לוזר, אלא הלוזר שנמצא בתוך כל אחד מאיתנו (חוץ מאיווט כמובן). גבע מנכיח את המפסידנות כתכונה אנושית – או לפחות יהודית – כללית. אין ספק שהבליטה הארוכה בקדמת פניו של הברווז המופיע על כריכת הספר אינה מקור, אלא אף יהודי מובהק. מובי דק, ברווי וברווז מן – הברווזים המנצחים – הם אמריקאים, ואילו הברווזים היהודים נאבקים ונלחמים על זכותם להיאכל.
ההומור של גבע והסאטירה שלו הם דו-סטריים. הסיפור "במחנה" מצחיק ומבעית לא רק בגלל שהוא מתאר את חיי הברווזים המיועדים לשחיטה כטירונות מסלול קרבית, אלא בעיקר כיוון שבאותה מידה הוא מתאר את טירונות המסלול כפיטום ברווזים לשחיטה.
אם הצלחתי להכניס אתכם למצב רוח מפסידני, אולי תנסו לקרוא את "לאכול בעלי חיים" של ג'ונתן ספרן פויר, הרי אין דבר יותר לוזרי מחיות שחוטות. הספר רחוק מלהיות מושלם, והוא אינו חף ממניפולציות. אבל קריאתו יחד עם "הברווז" היא חוויה מעניינת, ופויר הצליח לגרום לי לשקול ברצינות לצמצם את צריכת החיות המתות שלי. אבל הי, אני בסך הכל סמולוזר.
הברווז; דודו גבע; ספרי סימן קריאה – הוצאת הקיבוץ המאוחד; העמודים אינם ממוספרים
הרשימה התפרסמה במדור ביקורת הספרים של “עכבר העיר” ב-29 ביולי, 2010.
תודה! אכן, מפאת סמולוזריותינו לא נותר לנו אלא להתנחם בברווז – הנה קישור לסרט הנהדר "מסעות הברווז" אודות דודו גבע (וגם על כך תודה למוטי):
http://yes.walla.co.il/?w=2/7801/1536739
תודה
תודה לך
ספרי "מגוחך" היו חומר הקריאה המועדף עלי בבית סבתי, יהיה משעשע לקרוא שוב בכתבי גבע זצוק"ל כשאני אשכרה יכולה להבין על מה מדובר(ר"ל)… ואת לאכול בעלי חיים לא הצלחתי לסיים, וגם לא לתקן את דרכי. עוברות אורח בבית ויתרו על העוף כבר לאחר קריאת פרק אחד או שניים (אני כנראה הייתי רעבה יותר)