שבוע הספר כבר הסתיים, אבל אנחנו נציין אותו השבוע עם מבצע משלנו – שני ספרים בעמוד אחד: "אין מה לפחד" מאת ג'וליאן בארנס ו"דברים דחופים", מבחר משיריו של ישראל אלירז. שני ספרים שסובבים, כל אחד בדרכו, סביב סוגייה שעשויה להטריד חלק מהקוראים – המוות.
"אינני מאמין באלוהים, אבל הוא חסר לי", כך פותח בארנס את ספרו המשלב בין קרעי ביוגרפיה אישית ומשפחתית של הסופר הבריטי הידוע, להרהורים בנושא מוות, אלוהים, זכרון ואמנות. בארנס הוא חילוני מפוכח – כזה שאינו מאמין באלוהים, אך דן בפכחון ובכנות ביתרונותיה ובחסרונותיה של האמונה.
בארנס מפחד מספיק מהמוות כדי לנסות להיאחז בכל תקווה, קלושה ככל שתהיה, אך מפוכו ומעמיק דיו כדי לדחות כל נסיון כזה ולעמוד שוב מול האמת עגומה – אנחנו הולכים למות.
כאשר התחלתי לקרוא את הספר ציפיתי לתשובה – מדוע, כהבטחת הכותרת, "אין מה לפחד". במחצית הספר התגנב לליבי החשש, שמדובר הבטחת שווא.כותרת הספר במקור האנגלי "Nothing To Be Frightened Of", אישרה את חשדותי – לא "אין מה לפחד", אלא "שום דבר לפחד ממנו". הכלום, האין, שממנו כמעט כל בני האדם פוחדים מעסיק את בארנס באובססיביות ובכך עוסק הספר, אך לא רק בזה.
בארנס שואל, ומתקשה להשיב, האם המאמינים פוחדים יותר או פחות מהמוות, ומכאן הוא גולש לשאלות נוספות – כיצד נמות? כיצד ניזכר אחרי מותנו, על ידי מי, ולמה לעזאזל זה חשוב לנו כל כך, והאם ההתפעלות האסתטית של האדם החילוני יכולה להוות תחליף להתפעמות הדתית.
הזכרון מעסיק את בארנס משני צדדיו – לא רק כיצד ניזכר, אלא גם מה אנחנו זוכרים, וכיצד אנו משפצים את זכרונותינו ויוצרים נרטיב סיפורי לחיינו. לקראת סוף הספר, בארנס בוחן את זכרונותיו של סטנדל, ומראה כיצד חוויה בנאלית של התייבשות הפכה באוטוביוגרפיה שלו לעונג אסתטי העולה על התרוממות רוח דתית. לדעתו, אין בכך כדי לפגום באמינות הביוגרפיה. להיפך, "הסיפור המאוחר מעניין יותר כיוון שהוא עוסק בזכרון".
הסופר, טוען בארנס, "מעוניין פחות בטבעה המדויק של האמת, ויותר בטבע המאמינים". "אנחנו זקוקים למיסתורין, לחידה, להיעדר, לסתירה", הוא אומר, "סופר הוא מישהו שאינו זוכר דבר, ואף על פי כן מתעד גרסאות שונות של מה שלא זכור לו". לדעתו, החללים שבזכרון, הם המסד שעליה בונה הספרות את מגדליה – הקשת שמגשרת על התהום שפעורה מתחתינו. בארנס כותב סופר אך מתכוון לכל אדם. ללא שכחה, ללא תהום, ללא ההיעדר – אין ספרות ואין אנושיות. בארנס אינו מנחם אותנו כלל, אבל מצביע על תפקידו המשמעותי של פחד המוות בחיי האדם.
מלבד הנושאים הדומים, ישנו יסוד אחד משותף ל"אין מה לפחד" ול"דברים דחופים" – אינטימיות. הן בארנס והן אלירז כותבים אל קורא אחד. הקריאה בשני הספרים יוצרת תחושה שהם נכתבו רק עבורך, רק אתה והמחבר שרויים בעולם, אך אלו עולמות שונים לגמרי. בעוד שבארנס יוצא עימנו למסע משותף בשניים, אלירז מכניס אותנו אל ביתו, מושיב אותנו אל השולחן, ומדבר.
נדמה שנקודת מבטו של אלירז שונה בתכלית מזו של בארנס. במקום שבו בארנס מצביע על הסיפור כמעשה מרכבה של היעדר וקיום, אלירז בוחר להצביע על היש, על החולף, על כך ש"ששכחנו את פלא היותנו בתוך העולם/ מה שקורה בו קורה/ בלי הפוגה". עבור אלירז, היעדרו של אלוהים אינו חסרון, אלא מה שמותיר מקום להתפעלות ממה שאנו מצויים ומתהלכים בתוכו.
אלירז מציע לנו לשכוח לרגע את הסיפורים שאנו אוהבים כל כך, ופשוט להסתכל על הסובב אותנו – השולחן, הנמלים, העץ והספר. גם הספרים ומילותיהם, בכך שותף אלירז לדעתו של בארנס, הם חלק מהעולם, וגם הם פלא חולף. "על השולחן ערמת שירים בתוכם/ נערם האמתי המתחמק/ מאתנו/ ולא נדע מה הוא אומר (252)".
למרות ההבדלים הניכרים, נקודות המבט השונות של אלירז ובארנס אינן סותרות, אלא משלימות זו את זו.
אלירז כותב עיע הקיים, אבל הוא אינו מתעלם מהמוות, ושיריו רוויים בתודעת הכליון. "הנה מגיח הירוק מתהום העלים/ ועולה כמו השמש/ (בשירים העתיקים) אל/ אמצע השמים/ ואני נותן לכל זה לקרות כדי/ להגיע אל מה שמעולם/ לא חדלתי ללכת אחריו אליו/ ועדיין לא הגעתי אל המקום שאני/ כבר עומד לצאת ממנו (עמוד 239)". גם הוא כותב על ההיעדר שבזכרון. "לאט נודע לילד על ילדותו/ הוא כבר לא היה שם…ממי למד הילד שיש טעם לספר/ רק על הדברים הנמחקים תוך כדי ספורם?"
בארנס, מצד הפרוזה, ואלירז מצד השירה אוחזים ביד הקורא ומדברים אליו. השיחה שונה, אבל המסע דומה. כדבריו של אלירז "מה קורה בשיר, איננה השאלה/ אלו יכולנו לומר על השיר / כמו שאומרים הסופרים/ בקצה ספור מסע:/ משם והלאה לא ארע להם שום דבר,/ רק זעפת הים היתה כמה פעמים/ האם השיר יודע משהו ששכחנו?/ נדמה שאין עוד לומר דבר, ופתאום שיר (254)".
אין מה לפחד; ג'וליאן בארנס; מאנגלית: שרה ריפין; הוצאת זמורה ביתן; 255 עמודים
דברים דחופים – מבחר שירים 1980-2010; ישראל אלירז; בחר: דרור בורשטיין; הוצאת הקיבוץ המאוחד; 390 עמודים
הרשימה פורסמה במדור ביקורת הספרים של ‘עכבר העיר’ ב-17 ביוני, 2010
"אינני מאמין באלוהים, אבל הוא חסר לי", כך פותח בארנס את ספרו המשלב בין קרעי ביוגרפיה אישית ומשפחתית של הסופר הבריטי הידוע, להרהורים בנושא מוות, אלוהים, זכרון ואמנות. בארנס הוא חילוני מפוכח – כזה שאינו מאמין באלוהים, אך דן בפכחון ובכנות ביתרונותיה ובחסרונותיה של האמונה.
בארנס מפחד מספיק מהמוות כדי לנסות להיאחז בכל תקווה, קלושה ככל שתהיה, אך מפוכו ומעמיק דיו כדי לדחות כל נסיון כזה ולעמוד שוב מול האמת עגומה – אנחנו הולכים למות.
כאשר התחלתי לקרוא את הספר ציפיתי לתשובה – מדוע, כהבטחת הכותרת, "אין מה לפחד". במחצית הספר התגנב לליבי החשש, שמדובר הבטחת שווא.כותרת הספר במקור האנגלי "Nothing To Be Frightened Of", אישרה את חשדותי – לא "אין מה לפחד", אלא "שום דבר לפחד ממנו". הכלום, האין, שממנו כמעט כל בני האדם פוחדים מעסיק את בארנס באובססיביות ובכך עוסק הספר, אך לא רק בזה.
בארנס שואל, ומתקשה להשיב, האם המאמינים פוחדים יותר או פחות מהמוות, ומכאן הוא גולש לשאלות נוספות – כיצד נמות? כיצד ניזכר אחרי מותנו, על ידי מי, ולמה לעזאזל זה חשוב לנו כל כך, והאם ההתפעלות האסתטית של האדם החילוני יכולה להוות תחליף להתפעמות הדתית.
הזכרון מעסיק את בארנס משני צדדיו – לא רק כיצד ניזכר, אלא גם מה אנחנו זוכרים, וכיצד אנו משפצים את זכרונותינו ויוצרים נרטיב סיפורי לחיינו. לקראת סוף הספר, בארנס בוחן את זכרונותיו של סטנדל, ומראה כיצד חוויה בנאלית של התייבשות הפכה באוטוביוגרפיה שלו לעונג אסתטי העולה על התרוממות רוח דתית. לדעתו, אין בכך כדי לפגום באמינות הביוגרפיה. להיפך, "הסיפור המאוחר מעניין יותר כיוון שהוא עוסק בזכרון".
הסופר, טוען בארנס, "מעוניין פחות בטבעה המדויק של האמת, ויותר בטבע המאמינים". "אנחנו זקוקים למיסתורין, לחידה, להיעדר, לסתירה", הוא אומר, "סופר הוא מישהו שאינו זוכר דבר, ואף על פי כן מתעד גרסאות שונות של מה שלא זכור לו". לדעתו, החללים שבזכרון, הם המסד שעליה בונה הספרות את מגדליה – הקשת שמגשרת על התהום שפעורה מתחתינו. בארנס כותב סופר אך מתכוון לכל אדם. ללא שכחה, ללא תהום, ללא ההיעדר – אין ספרות ואין אנושיות. בארנס אינו מנחם אותנו כלל, אבל מצביע על תפקידו המשמעותי של פחד המוות בחיי האדם.
מלבד הנושאים הדומים, ישנו יסוד אחד משותף ל"אין מה לפחד" ול"דברים דחופים" – אינטימיות. הן בארנס והן אלירז כותבים אל קורא אחד. הקריאה בשני הספרים יוצרת תחושה שהם נכתבו רק עבורך, רק אתה והמחבר שרויים בעולם, אך אלו עולמות שונים לגמרי. בעוד שבארנס יוצא עימנו למסע משותף בשניים, אלירז מכניס אותנו אל ביתו, מושיב אותנו אל השולחן, ומדבר.
נדמה שנקודת מבטו של אלירז שונה בתכלית מזו של בארנס. במקום שבו בארנס מצביע על הסיפור כמעשה מרכבה של היעדר וקיום, אלירז בוחר להצביע על היש, על החולף, על כך ש"ששכחנו את פלא היותנו בתוך העולם/ מה שקורה בו קורה/ בלי הפוגה". עבור אלירז, היעדרו של אלוהים אינו חסרון, אלא מה שמותיר מקום להתפעלות ממה שאנו מצויים ומתהלכים בתוכו.
אלירז מציע לנו לשכוח לרגע את הסיפורים שאנו אוהבים כל כך, ופשוט להסתכל על הסובב אותנו – השולחן, הנמלים, העץ והספר. גם הספרים ומילותיהם, בכך שותף אלירז לדעתו של בארנס, הם חלק מהעולם, וגם הם פלא חולף. "על השולחן ערמת שירים בתוכם/ נערם האמתי המתחמק/ מאתנו/ ולא נדע מה הוא אומר (252)".
למרות ההבדלים הניכרים, נקודות המבט השונות של אלירז ובארנס אינן סותרות, אלא משלימות זו את זו.
אלירז כותב עיע הקיים, אבל הוא אינו מתעלם מהמוות, ושיריו רוויים בתודעת הכליון. "הנה מגיח הירוק מתהום העלים/ ועולה כמו השמש/ (בשירים העתיקים) אל/ אמצע השמים/ ואני נותן לכל זה לקרות כדי/ להגיע אל מה שמעולם/ לא חדלתי ללכת אחריו אליו/ ועדיין לא הגעתי אל המקום שאני/ כבר עומד לצאת ממנו (עמוד 239)". גם הוא כותב על ההיעדר שבזכרון. "לאט נודע לילד על ילדותו/ הוא כבר לא היה שם…ממי למד הילד שיש טעם לספר/ רק על הדברים הנמחקים תוך כדי ספורם?"
בארנס, מצד הפרוזה, ואלירז מצד השירה אוחזים ביד הקורא ומדברים אליו. השיחה שונה, אבל המסע דומה. כדבריו של אלירז "מה קורה בשיר, איננה השאלה/ אלו יכולנו לומר על השיר / כמו שאומרים הסופרים/ בקצה ספור מסע:/ משם והלאה לא ארע להם שום דבר,/ רק זעפת הים היתה כמה פעמים/ האם השיר יודע משהו ששכחנו?/ נדמה שאין עוד לומר דבר, ופתאום שיר (254)".
אין מה לפחד; ג'וליאן בארנס; מאנגלית: שרה ריפין; הוצאת זמורה ביתן; 255 עמודים
דברים דחופים – מבחר שירים 1980-2010; ישראל אלירז; בחר: דרור בורשטיין; הוצאת הקיבוץ המאוחד; 390 עמודים
הרשימה פורסמה במדור ביקורת הספרים של ‘עכבר העיר’ ב-17 ביוני, 2010
