עורך דין ירושלמי מצליח מתחיל לחשוד באשתו שהיא בוגדת בו. חמוש במיטב הכלים שהכשרתו ומקצועו העניקו לו, הוא מנסה לגלות את שמו של המאהב האלמוני. באותה עת, אמיר להב, עובד סוציאלי המטפל בצעיר משותק בשם יונתן פורשמידט, גונב את זהותו ונרשם בשמו ללימודי צילום ב'בצלאל'. אלו הם גיבורי ספרו החדש ובעל השם המצוין של סייד קשוע, "גוף שני יחיד".
למרות זאת, גיבורי גיבורי גוף שני יחיד היו יכולים להיות גם יוצא עיירת פיתוח ועורך דין אשכנזי. קשוע עושה לעצמו עבודה קלה בכתיבה על הסביבה שהוא מכיר טוב מכולם, אבל בכך הוא עלול להנציח את תיוגו כסופר ערבי. קפקא היה יהודי צ'כי שכתב בגרמנית, אך איננו יודעים מהי זהותו האתנית של גרגור סמסא.
הכתיבה על ערבים היא מלכודת לקורא ולסופר. היא מפתה את הקורא להתייחס לספר כאל מסע אנתרופולוגי אל תוככי החברה הערבית, ואת הסופר היא ממלכדת במשבצת הסופר הערבי שכותב ליהודים.
קשה לכתוב על הספר הנהדר הזה בלי לגלות יותר מדי מפרטי העלילה, אבל אפשר לומר ששני הסיפורים המרכיבים את הספר מטפלים, כל אחד בדרכו, בשבריריותה של הזהות העצמית ובבגידה. "אני לא שם", הסרט הנהדר של טוד היינס על בוב דילן, הציג את דילן כמי שאינו חדל לבגוד בזהותו ואפילו בערכיו, ודווקא בשל כך מצליח ליצור אמנות נצחית. בסיפור הראשון, גם אמיר, כמו דילן לפניו, בוחר להחליף את זהותו כדי להיות אמן – לשקר כדי לומר אמת. בסיפור השני, קשוע בוחן את צידו השני של המטבע. כיצד חשד הבגידה כופה את עורך הדין לבחון מחדש את חייו, את השתייכותו החברתית, את ערכיו ואת אמונותיו, רק כדי לתת להן תוקף מחודש.
למרות שמו של הספר, הוא אינו כתוב בגוף שני. סיפורו של עורך הדין, אשר נותר ללא שם לכל אורך הספר כתוב בגוף שלישי, ואילו אמיר/יונתן מספר את סיפורו בגוף ראשון (רק בסוף הספר יופיעו השניים זה מול זה כגוף שני נוכח). שם הספר מאלץ אותנו להפנות את תשומת הלב אל המבנה הדקדוקי, אל השפה ככלי הבעה. "גוף שני יחיד" הוא ספר רווי שקרים, ובסופו אנו עלולים לגלות שהשקר שסופר לא כיסה על האמת שהיכרנו, אלא על שקר אחר. מול השפה המילולית השקרית קשוע מעמיד את הצילום כאמנות של אמת, אך כדרכה של אמנות גם הצילום יכול להיות מתעתע.
גיבוריו של "גוף שני יחיד" הם גברים, שמחפשים את מקומם בעולם. האחד עסוק ללא הרף בביצור מעמדו החברתי ועוצמתו, אפילו תשוקתו לאשתו מונעת רק על ידי קנאה, והוא מצליח להביאה לפורקן רק כאשר הוא מעלה בזכרונו את הלוויית סבו. השני מוחק את עצמו כדי לברוח מתשוקה. הנשים בספר מתפקדות אך ורק כמראה של פעולות הגברים. בניגוד לגברים הן חזקות, שקטות, ובטוחות בעצמן. האם קשוע פוחד לכתוב על נשים?
נקודה נוספת שראוי להזכיר, למרות שהיא ידועה לכולם היא שכמו קשוע, גם גיבוריו הם ערבים. כמו בשאר כתביו, גם כאן קשוע מספק תובנות מעניינות על מצבם של אזרחי ישראל הפלסטינים, במיוחד בפרק הראשון, שבו הוא מבחין בין הקבוצות ותתי הקבוצות השונות של ערבים ירושלמים. אבל, למרות העניין שנמצא בכך לקורא היהודי, אולי מוטב היה לוותר על תיאורי החברה הערבית. נושא הספר אינו הזהות הערבית הישראלית, וקשוע הוא סופר ישראלי מוצלח בזכות עצמו, ולא סופר ערבי-ישראלי-פלסטיני הכותב בעברית.
אפשר אמנם לקרוא את הספר כיצירה פוליטית השואלת מה עושה בלבול הזהות של אמיר/יונתן שיש לו שם, ואפילו שניים, לעורך הדין נטול השם המהווה אבטיפוס של הערבי המצליח, ששמח להיראות יהודי, אך אינו מוכן לוותר על זיהויו העצמי כערבי ישראלי, ששייך לקבוצה מוגדרת היטב. בקריאה זו, עורך הדין הצעיר, טארק, מייצג את עמדת המחבר כאשר הוא שואל למה צריכים לחזק את המודעות הפלסטינית, וטוען שלשום עם עלי אדמות אין מה להתגאות בעבר שלו.
תוספת ותיקון: אם קוראיו היהודים של קשוע (ובכלל זה גם מבקריו) אינם מצליחים לראות בספריו יותר מאפשרות להציץ לחברה הערבית, ולא רואים את ההיבט האוניברסלי שלהם, זו בעיה שלהם, וקשוע לא צריך לשנות את כתיבתו בשל כך.
הערה נוספת: רק אדם חסר זהות ומורשת יקרא לפאב ה"דיוואן" בשמו הנוכחי, "סירה".
גוף שני יחיד; סייד קשוע; הוצאת כתר; 318 עמודים; 92 שקלים
הרשימה התפרסמה במדור ביקורת הספרים של "עכבר העיר" ב-3 ביוני, 2010
