תקציר האירועים עד כה. אביו של ארט ספיגלמן, יהודי בשם ולאדק, נולד בעיירה הפולנית הקטנה צ'נסטוחובה, השוכנת ליד הגבול הגרמני. לאחר נישואיו לאניה הוא עובר לסוסנוביץ, שם נולד לבני הזוג ילד. עם פרוץ מלחמת העולם השניה ולאדק מגויס לצבא הפולני ונשבה על ידי הגרמנים. לאחר שחרורו במסגרת עסקת שבויים הוא חוזר לעירו ונשלח לגטו. ולדק ואניה שולחים את בנם, רישיו, להסתתר אצל קרובי משפחה – הם לא יראו אותו שוב לעולם. ולאדק ואניה מצליחים להסתתר במשך מספר חודשים, אולם לבסוף נשלחים לאושוויץ, ומשם ולאדק ממשיך לדכאו. לאחר שחרורו על ידי הצבא האמריקאי, ולאדק מתאחד עם אשתו שחזרה לסוסנוביץ, ושניהם נוסעים לארה"ב שבה ולאדק פותח בקריירה שניה, הפעם כקמצן נרגן ומר נפש. אניה מתאבדת ב-1968, וולאדק מוצא מרגוע בספירת תרופות ובהחזרת מצרכים למרכול. על קורותיו הוא מספר לבנו שנולד לו בארה"ב, ארטי, וזה כותב על כך ספר, ולא סתם ספר אלא רומן גרפי או במילה אחת – קומיקס.
לכאורה, אין ז'אנר פחות מתאים לכתיבה על השואה מאשר הקומיקס. בפועל, כמעט מיד עם פרסומם של שני ספרי "מאוס – סיפורו של ניצול", "אבא מדמם היסטוריה" ו"כאן החלו צרותי" ב-1986 וב-1991, הם זכו, ובצדק, למעמד של ספרי מופת, ומחברם, ארט ספיגלמן, קיבל את פרס פוליצר ב-1992.
חלקו הראשון של הספר כבר תורגם בעבר לעברית על ידי יעקב רוטבליט, אולם זו הפעם הראשונה שגם חלקו השני של הספר רואה אור בעברית, הפעם בתרגומו המצוין של יהודה ויזן, שתרגם מחדש גם את החלק הראשון. קשה לומר משהו חדש על ספר, שמאז פרסומו, לפני שני עשורים, כבר עוטר בכל הכתרים. אבל אי אפשר להתעלם.
ארט ספיגלמן היה אמן קומיקס מוערך עוד בטרם פרסם את "מאוס", ולכן אין טעם לשאול מדוע בחר דווקא בז'אנר הזה כדי לכתוב על השואה. יש מקום לשאול, כיצד דווקא יצירת קומיקס הצליחה לעשות את מה שכל כך הרבה סופרים נכשלו בו – לתאר את מחנות המוות בלי להידרדר לפורנוגרפיה הוליוודית נוסח שפילברג.
"מאוס" הוא יצירה של הנכחה והזרה בו זמנית. מחד, לא ניתן לתאר את השואה, ולכן יש צורך להראות אותה – בתמונות, בתרשימים ובמפות – ולהורות עליה באצבע ממש. מנגד, אף תמונה או צילום לא יוכלו להמחיש את הזוועה, ומכאן תחושת האי נוחות המלווה צפייה בסרטי שואה. לכן, ספיגלמן בוחר בז'אנר החזותי הרחוק ביותר מהמציאות – הקומיקס. הוא אינו מסתפק בכך, אלא מצייר את בני האדם כחיות. היהודים הם עכברים, הגרמנים הם חתולים, הפולנים חזירים, הצרפתים צפרדעים והאמריקאים כלבים. הרחקה נוספת מהמציאות היא הבחירה בצבעי שחור ולבן.
הבחירה במדיה חזותית לא מציאותית מאפשרת לספיגלמן להראות לנו את השואה, ובאותו זמן להזכיר לנו שלעולם לא נוכל לתפוס אותה. לצילום היחיד המופיע בספר יש את אותו תפקיד. זוהי תמונתו של ולאדק ספיגלמן במדי מחנות ריכוז, אלא שתמונה זו צולמה לאחר השחרור, והמדים הם מדים נקיים שנשמרו במיוחד לצורך הצילום. ולאדק באמת היה אסיר מחנות ובאמת לבש מדים, אולם אף תמונה לא תוכל להציג לנו את הממשות העירומה. רק הזיוף המכריז על היותו זיוף יכול לכוון אותנו, ולו במעט, אל האימה.
בחירה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא העובדה שהציורים ב"מאוס" אינם עומדים בפני עצמם. זה נכון בכל קומיקס, אולם "מאוס" הוא יצירה מילולית באופן יוצא דופן ביחס לרומן גרפי. בשני חלקי הספר אין ולו תמונה אחת ללא מילים – אפילו האיורים המזעזעים ביותר מלווים במילות הסבר, ותמיד אלו מילותיו של האב.
אין סיפור ללא מספר, והיחידים שיכולים לדבר על השואה הם מי שהיו שם. לכן, קורות חייו של האב תמיד מסופרים על ידיו. זאת, גם בחלקי הספר שנכתבו לאחר מותו. כדברי הפסיכיאטר של ארטי, ניצול שואה בעצמו, "הקורבנות שמתו לעולם לא יוכלו לספר את הצד שלהם בסיפור. אולי מוטב שלא יהיו יותר סיפורים". באותה מידה, גם אין מספר ללא סיפור, וכשולאדק אומר לבנו, בסוף החלק הראשון, שהוא שרף את יומניה של אמו, הוא מכנה אותו רוצח. ההשלמה מתרחשת בסוף החלק השני, כאשר ארטי עוצר את מכשיר ההקלטה, וולאדק קורא לו בשם בנו המת, רישיו. לאחר מכן, ולאדק מת, וכך מסתיים הספר.
עכשיו, אחרי שמאוס סוף סוף תורגם לעברית, הגיע הזמן לתרגם את "In The Shadow Of No Towers", ספר הקומיקס של ספיגלמן על אסון התאומים.
מאוס – סיפורו של ניצול, חלק ראשון – אבא מדמם היסטוריה, 159 עמודים, חלק שני – וכאן החלו צרותי, 140 עמודים; ארט ספיגלמן; מאנגלית: יהודה ויזן; הוצאת מנגד; 75 שקלים
הרשימה פורסמה במדור ביקורת הספרים של "עכבר העיר" ב-20 במאי, 2010
