מעולם לא פגשתי את אריק גלסנר (אם כי, כנראה שהינו תקופה משותפת בישיבת אור עציון), וסביר מאד שאילו היינו נפגשים, זו היתה שנאה ממבט ראשון.
אני לא אוהב את כתיבתו של גלסנר. לטעמי הוא יהיר מדי, דעתן מדי וכותב כמי שהשכינה בוקעת מעטו. הוא מעמיד פני ידען ומתייחס לעצמו כאל מי שנבחר לקבוע את הקנון הספרותי של הדורות הבאים. חוץ מזה, הוא לא אוהב את הפוסט מודרניזם (ואני כן).
אני מעדיף ביקורות חיוביות על פני שליליות. אין דבר קל ומענג יותר מלכתוב ביקורת קטלנית על ספר שראוי לכך, אך ישנם יותר מדי ספרים טובים שראויים להתייחסות, וחבל לבזבז זמן, דיו ונייר על ספרים רעים. אבל החלטתה של הוצאת כנרת זמורה ביתן להחרים את גלסנר, כיוון שטורי הביקורת שלו אינם מוצאים חן בעיניה, ואפילו, שומו שמיים, מעליבים את הסופרים, מעמידה אותי (כנראה בפעם הראשונה בחיי) לצידו של אריק גלסנר.
מעמד הביקורת נחלש מאד בשנים האחרונות, ולזכותו של גלסנר ייאמר שהוא מנסה להשיב לה את מעמדה כשחקנית משמעותית בשדה הספרותי. החלטתה של כזב"ם מהווה נסיון לקבע את תפקיד הביקורת הספרותית כלא יותר מספקית ציטוטים מפרגנים למודעות פרסומת.
רשאי אדם שתהיה לו דעה משלו בנוגע לתפקידו של מבקר הספרים. לי עצמי אין עמדה ברורה בענין. אני משתדל להפנות את תשומת ליבם של קוראיי המעטים לספרים שלדעתי כדאי להם לקרוא, ובדרך אגב לומר כמה מילים אינטלינגטיות שיבליטו את חוכמתי.
בכל מקרה, התנאי הראשוני לעבודת המבקר היא חירות הכתיבה – חירות שהוצאת כנרת זמורה ביתן מבקשת להגביל. אני מקווה שהיא לא תצליח בכך, ואוכל להמשיך להתרגז מטורי הביקורת החלשים של גלסנר.
מכיון שבקיאותי בספרים היא דלה ובקיאותי בביקורת ספרים היא סבירה, הפוסט הזה מהווה, סוף-סוף, הזדמנות לתגובה:
אני מסכים עם כל מה שכתבת!