לפני מספר חודשים יצא הכרך השלישי והאחרון בסדרת כל כתבי איסאק באבל. הספר מכיל את המסות ואת כתבי הזכרונות של באבל, שתורגמו לעברית על ידי חמוטל בר-יוסף, ומצטרף לכרכים הקודמים שבהם קובצו כל סיפוריו ומחזותיו. חלקים גדולים מיצירתו של באבל כבר תורגמו לעברית (על ידי נילי מירסקי), אולם רק עכשיו אפשר לקרוא בעברית את מכלול יצירתו של אחד מגדולי הסופרים של המאה ה-20.
באבל, שנולד באודסה ב-1894, הצטרף ב-1920 לחיל הפרשים הראשון של הצבא האדום, שאותו הנהיג הגנרל סמיון בדיוני. באבל שימש ככתב צבאי וקומיסר פוליטי, וכתב בשם העט, קיריל ליוטוב. את קורותיו באותה מלחמה הוא תיאר בסיפורי "חיל הפרשים". מעמדו הציבורי של באבל הלך והתערער תחת שלטונו של סטאלין. הוא נעצר ב-15 במאי 1939 והוצא להורג ב-27 בינואר 1940.
קורות חייו של באבל מעניינים לא פחות מיצירתו הספרותית, והנה נמצא הסופר שיעשה מהם רומן – דוד מרקיש, בנו של הסופר היידי הנודע, פרץ מרקיש, שגם הוא סיים את חייו בבתי המטבחיים של סטאלין. הספר, "המלאך השחור" שמו, המוגדר על ידי מחברו "רומן אנטיביוגרפי על חיי הסופר איסאק באבל".
מרקיש כותב על יהודה גרוסמן, בן דמותו של איסאק באבל. גרוסמן, אשר כילד רואה את עצמו בחלום כבן דמותו של דוד הראובני, אותו נסיך יהודי אגדי שהגיע מעברו השני של נהר הסמבטיון כדי לגאול את עם ישראל, מצטרף בבגרותו לחיל הפרשים של בדיוני, וכותב, כמו באבל, תחת שם העט קיריל ליוטוב (ליוטי – אכזרי).
הפרוזה המדויקת והתמציתית של באבל יוצרת מיתולוגיות – המיתולוגיה של קרבות המהפכנים האדומים והלבנים, והמיתולוגיה של חיי הפשע היהודיים באודסה (זהו שיעור בפני עצמו, כיצד ניתן ליצור עולם שלם בכתיבה תמציתית, מדויקת ונטולת שומנים. הצבעוניות בכתיבתו של באבל אינה נובעת מעודפות אלא מצמצום ומדיוק). מרקיש מתאר את באבל כמי שבורא מציאות חדשה באמצעות כתיבתו, ובכך מפרק את המיתולוגיות הללו וחושף את העליבות שמאחורי הסיפורים.
הספר עוקב אחר קורות חייו של באבל, אולם מרקיש אינו מקפיד על נאמנות ביוגרפית, או שמא נכון יותר לומר – מקפיד שלא להיות נאמן למקור; זוהי האנטי-ביוגרפיה שמרקיש כותב. גרוסמן משווה בין תיאטרון הבובות שבו הוא צופה לחיים האמיתיים ואומר "פושעים אגדיים, מלאי הוד והדר. הרי בחיים זה לא ככה. כל זה מעשיית קסם, אנטי-חיים. גם המלחמה – זה אנטי-חיים. כן, גם הפושעים הקטנים. מה יכול להיות גועלי מזה? לתאר את כל הרקב הזה? לא תודה, מעשייה צריך לכתוב על כך, מעשיית קסם".
הספר הוא אנטי-ביוגרפי אך אינו ספר אנטי-מיתולוגי. בד בבדג עם פירוק המיתולוגיות הבאבליסטיות, בונה מרקיש מיתולגיה חשובה הרבה יותר- את המיתולוגיה של האמן שבאמצעות כתיבתו בונה עולמות ויוצר מהפכות.
לאחר שהוא משתחרר מהצבא, גרוסמן – כעת כבר סופר מפורסם – נוסע לברלין ולפריז, ומחפש שם קליע מאקדחו של נפוליאון עבור חברו יעקב בלומקין, איש מודיעין שניהל את המדור ללוחמה בריגול גרמני, עמד בראש מודיעין החוץ של ברית המועצות במזרח התיכון, והוצא להורג בעוון בגידה בשנת 1929.
זהו ספר של בבואות המתהדהדות זו בזו. חייו של גרוסמן מתנהלים במקביל לחייו של יעקב בלומקין, המהווה את בבואתו וניגודו. בלומקין הוא האידאל של גרוסמן, ובמיתולוגיה שגרוסמן (או מרקיש) כותב, בלומקין אינו רוצח אלא גיבור מהפכני. כבן דמותו של דוד הראובני, הוא נודד בטיבט ומחפש את העיר האגדית שמבלה. באותה מידה, גרוסמן הוא האידאל של בלומקין, שלצד עיסוקו בטרור מהפכני ובניהול רשתות ריגול, הוא חולם לפרוש כשיגיע לגיל 30, ולכתוב שירה כידידו גרוסמן.
ריבוי הבבואות מאפשר למרקיש לקיים בו זמנית נקודות מבט שונות וסותרות על גיבורו שהוא באבל/ דוד הראובני/ יהודה גרוסמן/ קיריל ליוטוב/ יעקב בלומקין. אלו מתקיימות במקביל למרות הסתירות ביניהן, שהרי גרוסמן אינו רוצח ובלומקין אינו משורר.
לקראת סוף הספר אנו פוגשים ביליד אודסה נוסף, זאב ז'בוטינסקי. לכאורה, הדמות האידאלית של גרוסמן, סופר וחייל – דוד הראובני ממש. אבל, דווקא ז'בוטינסקי, המוחק את גרוסמן מפנקסו כשמתברר לו שזה לא יצטרף למהפכה הציונית, מסרב להיות חלק מסדרת הדמויות ההיסטוריות. "לא די לך להיות אתה עצמך?", אומר ז'בוטינסקי בבוז לגרוסמן, "זאת אומרת שגם סופרים מפורסמים סובלים מהחולי הגלותי הטיפוסי הזה". יותר משמדובר כאן בביקורת על הציונות, זוהי טענה עמוקה בדבר החד מימדיות הכרוכה כמעט בהכרח בבחירה הציונית, ובדבר המחיר שהיהודים נאלצו לשלם בויתור על העומק והמגוון שבחיי הגלות.
המלאך השחור; דוד מרקיש; מרוסית: דינה מרקון; חרגול הוצאה לאור, הוצאת עם עובד; 247 עמודים
הרשימה התפרסמה במדור ביקורת הספרים של "עכבר העיר" ב-1 באפריל 2010
