ז'אן-לואי פורנייה הוא סופר ובמאי צרפתי בעל חוש הומור שחור משחור. פורנייה שש לשחוט פרות קדושות, ואינו חס על איש – במיוחד על ילדים מוגבלים ונכים. הנה בדיחה לדוגמא. "במוסד הרפואי-פדגוגי יש ילד קמבודי, הוריו אינם מדברים צרפתית היטב, והשיחות עם הרופא הראשי של המוסד הן לעתים טעונות ואף סוערות. הם מוחים בלהט על אבחנתו של הרופא. הילד שלהם אינו מונגולי, הוא קמבודי".
זו דוגמא עדינה יחסית ליתר הבדיחות המופיעות בספר "אבא, לאן הולכים?". פורנייה מרחיק לכת הרבה יותר כאשר הוא מתבדח על חשבון שני ילדיו, מתייה ותומא, המוגבלים גופנית ושכלית, ואינו מהסס להציע לילדיו להתאבד בשלל דרכים יצירתיות.
בספר הקצר הזה, פורנייה מספר על חייו כהורה לשני ילדים נכים ומפגרים, שמעולם לא חייכו, ועל התמודדותו עם החיים הנוראיים שנכפו עליהם באמצעות הומור. עבור פורנייה, ההומור הוא הרבה יותר מאסטרטגיה הישרדותית. לטענתו, הצחוק והזכות לראות אנשים צוחקים הם מהדברים שחסרים ביותר לילדים מוגבלים.
"כהורה לשני ילדים מוגבלים הוזמנתי להשתתף בתוכנית טלוויזיה ולספר על כך. התעכבתי על כך שלא פעם הם מצחיקים אותי בשטויות שהם עושים ושאסור למנוע מילדים מוגבלים את הזכות להצחיק אותנו. כשילד אוכל מעדן שוקולד ומתלכלך כל כולו, כולם צוחקים. אם זה ילד מוגבל, אף אחד לא צוחק. הילד הזה לעולם לא יצחיק אף אחד, הוא לעולם לא יראה פנים צוחקות מביטות בו. צפיתי בתוכנית שהוקלטה מראש. העורכים חתכו את כל החלקים שעסקו בצחוק. מנהלי התוכנית טענו שצריך לחשוב על ההורים. שזה עלול לזעזע אותם (עמוד 39)".
פורנייה אינו מתייאש ומנסה לכפות על הסובבים אותו לצחוק יחד איתו. "אינך מתבייש, זאן-לואי, כאביהם, ללעוג כך לשני זאטוטים שאינם מסוגלים אפילו להתגונן? לא. זה לא ימנע ממני להרגיש (עמוד 45)".
כאשר פורנייה מספר על ילדים מוגבלים שהורסים את חיי הנישואים של הוריהם, אנו יודעים שגם הוא יתגרש, כי ההומור השחור והגרוטסקי שלו מרחיק אותו מהעולם, אבל מקרב אותו לילדיו. לדעתו, הומור הוא הדבר החסר ביותר בחייהם והוא נחוש בדעתו להכניס צחוק לחייהם של מי שאינם יודעים לחייך.
לפעמים הוא מצליח. האומנת של הילדים, אשר בתחילה הזדעזעה מהומור הגרדומים שלו, מצליחה לבסוף להבין את החמלה הטמונה בו, ואף מצטרפת אליו. הוא משכנע את פיייר דפרוז', "הקומיקאי הידוע בהומור השחור שלו", לבקר עימו במוסד של תומא. "הוא לא כל כך רצה לבוא, אבל אני התעקשתי. הביקור הזה הסעיר אותו מאד. הוא הוקסם מהעולם המשונה הזה, שבו ילדים בני עשרים מכסים בנשיקות את דובוני הצעצוע שלהם, אוחזים בידי המבקרים ומובילים אותם, או מאיימים לחתוך אותם במספריים. הוא שאוהב את האבסורד, מצא שם את המומחים בתחום".
שם הספר, "אבא, לאן הולכים?", הוא המשפט הראשון שאמר תומא כשעלה לראשונה למכונית הקמארו המשפחתית, כשהיה בן עשר. "ועד היום, הוא תמיד שואל, אבא, לאן הולכים?". בהתחלה אני עונה, הולכים הביתה. דקה לאחר מכן, באותה פשטות הוא שואל שוב את אותה השאלה. באבא לאן הולכים העשירי אני כבר לא עונה. בקול רגוע תומא ממשיך. אולי הוא ישבור את השיא של עצמו. אחרי הפעם המאה כבר אי אפשר לעמוד בפניו. תומא הוא מלך הבדיחות החוזרות".
הקריאה ב"אבא, לאן הולכים?", משולה לצפייה בתוכנית סאטירה מהסוג הנדיר שאינו חדל להכות אותך בבטן בכל משפט. פורנייה אינו מנסה לטשטש דבר, לא את מצבם של ילדיו, לא את יאושו, ולא את השנאה שהוא חש כלפי הורים שמזלם שפר עליהם. "איני מבין מדוע בכלל מברכים הורים לילדים יפים ומעניקים להם פרסים. אני רואה שוב את האמהות היהירות והבטוחות בעצמן, מנופפות ביצור הפלאי שלהן לעבר השופטים. נורא רציתי שהן יפילו אותו".
כולם חוששים שייוולד להם ילד חריג, אומר פורנייה, כמו שחוששים מסוף העולם, וספרים על ילדים חריגים אינם מושכים את הלב. אלמלא הביקורת המצוינת שכתבה שהם סמיט ספק אם הייתי קורא את הספר הזה. "אבא, לאן הולכים" אינו ספר שתרצו לקרוא, אבל מרגע שתפתחו אותו, לא תוכלו להניח אותו מידיכם.
"אבא, לאן הולכים – סיפור אמיתי על הורות אחרת"; ז'אן-לואי פורנייה; מצרפתית: מיכל אסייג; הוצאת מטר; 148 עמודים; 84 שקלים
התפרסם במדור ביקורת הספרים של "עכבר העיר" ב-22 באפריל 2010.
