"אין שום דרך, בדיון במסגרת הנתונה, לעשות צדק עם המורכבות, העושר, העוצמה והבעיות שיצירת מופת לא-מושלמת זו מציגה במאות העמודים הדחוסים שלה", כותבת המתרגמת של "יסודות הטוטליטריות" לעברית, עדית זרטל, בהקדמתה לספר שתורגם סוף, סוף – ולפחות 40 שנה מאוחר מדי – לעברית.
"יסודות הטוטליטריות" הוא שילוב של מסה היסטורית, הגות מדינית, מניפסט פוליטי ופרוזה מסחררת, ומה שנכון להקדמה בת 20 עמודים נכון פי כמה למדור קצר בעיתון, ובכל זאת אי אפשר להתעלם מהספר הטוב ביותר שתקראו השנה, ודוק – לא ספר העיון הטוב ביותר, אלא הספר הטוב ביותר בכל ז'אנר שתזכו לקרוא בחודשים הקרובים.
ארנדט היא ככל הנראה הפילוסופית הטובה ביותר מבין הסופרים, והסופרת הטובה ביותר מבין הפילוסופים. כהוגה, היא משלבת בכתיבתה מעוף צרפתי וחומרה גרמנית. כסופרת, היא משכילה לבנות מתח ולהתירו באופן שפותח מהלך עלילתי נוסף. כאשר טולקין, מחבר "שר הטבעות" נשאל האם היה משנה משהו בספר, הוא השיב שלדעתו הוא קצר מדי. את אותה אמירה אפשר להחיל גם על "יסודות הטוטליטריות", שלמרות אורכו הרב, אין בו עמוד אחד מיותר. כקורא, כל עמוד אוחז בך ומוביל אותך לעמוד הבא.
הספר מורכב משלושה חלקים: אנטישמיות, אימפריאליזם וטוטליטריות. בשני החלקים הראשונים ארנדט חוקרת ומציגה את השתלשלות הנסיבות שהביאו לעולם משטרים מפלצתיים שכמותם לא נראו עד המאה ה-20 – המשטרים הטוטליטריים של גרמניה הנאצית וברית המועצות הסטליניסטית. החלק האחרון מוקדש לטוטליטריות עצמה, ובמאפייניה הייחודים, המבדילים אותה מכל עריצות אחרת.
המינוח "השתלשלות נסיבות" עלול להטעות, כיוון שארנדט אינה סבורה שההיסטוריה היא שלשלת של סיבות ומסובבים האחוזים זה בזה בצבת שאין להתירה. להיפך, לנסיבות הייחודיות של כל מקום ותקופה יש השפעה מכרעת על העתיד. ארנדט אף מדברת על תפקידה המכריע של המקריות המסוגלת להשפיע על ההיסטוריה, באופן שסיבות קטנות עשויות לגרום לתוצאות עצומות – זבוב שהוליד פיל, כניסוחה בעמוד 227.
מי שיזכה להגיע לעמודיו האחרונים של "יסודות הטוטליטריות" יבין מדוע ארנדט מתנגדת בצורה כה נחרצת לראיית ההיסטוריה כשלשלת הכרחית – צורת מחשבה המהווה את אחד המאפיינים השליליים של כל האידיאולוגיות באשר הן.
אבל, מעבר לכך, התנגדותה העקרונית של ארנדט לסיבתיות הכרחית היא אחד הדברים שהופכים את הספר הזה לנפלא ומותח כל כך. למרות שסוף הספר ידוע ומוכר לכאורה – מחנות המוות של סטאלין והיטלר, ולמרות שבתחילת הספר ארנדט הציגה את המהלך ההיסטורי המוביל לשם, הרי שבפועל כל עמוד לוקח אותנו למקום אחר, ומביא עימו עניין חדש לענות בו.
העניין הרב שיש בספר אינו טמון רק בהתפתחות ההיסטורית שהוא מתאר, אלא גם בתובנות הממלאות את עמודיו – על סובלנות מזויפת, על יתרונות המשטר הדו מפלגתי בהשוואה למשטר הרב מפלגתי, על ההבדל בין אספסוף לעם, על הזהב כסחורה שאין בה תועלת, ולכן אין מתאימה ממנה לאימפריאליזם ולקפיטליזם שכל מהותם היא התפשטות מתמדת וחסרת תכלית, על הרומנטיקה הגרמנית, על בירוקרטיה ועל הטעות שבייחוס עומק נפשי לפטליזם.
כדי להמחיש את טענותיה, ארנדט לוקחת אותנו לסיור סביב העולם – מצרפת, גרמניה ואנגליה לדרום אפריקה של סוף המאה ה-19 ומשם להודו ולמצרים ובחזרה למרכז אירופה ולמזרחה. ארנדט אינה חוששת להסתמך על יצירותיהם של סופרים כגון פרוסט, קונרד, דוסטוייבסקי, קיפלינג וקפקא כדי לצייר את דבריה, וכך, כבדרך אגב, אנו זוכים לראות באור חדש את יצירותיהם של סופרים אלו.
נדמה שמחשבתה של ארנדט אינה יודעת גבולות. היא אינה חוששת מאף אחד, ואף לא לדמותה. כתוצאה מכך, ישנם עמודים שמהם היא יכולה להצטייר לחוקרים מסוימים כיהודיה אנטישמית ושונאת עצמה, ובמקומות אחרים לכתוב בצורה, שלא תבייש אפילו את גוש אמונים, על התבוללות וזניחת הזהות היהודית, ועל הציונות "כמענה הפוליטי היחיד שמצאו היהודים לאנטישמיות, והאידיאולוגיה היחידה שאפשרה להם להתייחס לראשונה ברצינות לשנאה העתידה להעמידם במוקד ההתרחשויות העולמיות" (206).
אין דבר רחוק יותר מכתיבה אקדמית משמימה מאשר ארנדט. היא כותבת בפאתוס, בסרקזם, בהומור ובכאב. האכפתיות של ארנדט ודאגתה לבני האדם ניבטים כמעט מכל עמוד, וצריך להיות עיוור כדי לא לראות זאת.
השוואות היסטוריות הן דבר מסוכן. במיוחד כאשר מדובר במי שמתנגדת באופן עקרוני להכרחיות היסטורית. בכל זאת, בני זמננו יכולים למצוא עניין מיוחד במה שיש לארנדט לומר על פליטים וחסרי אזרחות.
"גדול הפיתוי לאמוד את דרגת הזיהום הטוטליטרי על פי היקף השימוש בהפקעת אזרחות" (418) כותבת ארנדט בפרק האחרון של הכרך השני, המוקדש לאימפריאליזם ומתאר את יבשת אירופה, רגע לפני עליית המשטרים הטוטליטריים, כאתר לנדידת מיליוני בני אדם נטולי אזרחות וחסרי זכויות.
ארנדט כותבת בפאתוס על מצבו העדיף של העבריין ביחס לחסר האזרחות, על ההידרדרות תנאי החיים של הזרים וההשפעה השלילית שיש לכך גם על בעלי האזרחות, הסבורים בטעות שאזרחותם מגינה עליהם מכל רע, ועל הזיהוי המוטעה בין זכויות האדם לזכויות העם.
"מה שאנו קוראים לו זכויות אדם נחשב בעבר כאפיון כללי של המצב האנושי, ששום רודן לא יכול היה להפקיעו. אובדנה של זכות זו גורר איתו אובדן של משמעות הדיבור ואובדן כל הקשרים האנושיים. במילים אחרות, אובדן של כל מה שהוא מן המאפיינים המהותיים ביותר של חיי אנוש (442)", כותבת ארנדט על אירופה, רגע לפני ההתפרצות הרצחנית של הנאציזם.
יסודות הטוטליטריות; תרגמה: עדית זרטל; הוצאת הקיבוץ המאוחד; 743 עמודים
התפרסם במדור ביקורת הספרים של 'עכבר העיר' ב-4 במרץ, 2010.
