“על קוצר החיים” מאת הפילוסוף הרומי, לוקיוס אנאיוס סנקה, פותח סדרה חדשה של הוצאת “נהר ספרים” – “זמן לפילוסופיה”, שבמסגרתה יצאו לאור כתבים מאת סנקה, אפיקורוס, אפיקטטוס, פלוטרכוס ומרקוס אורליוס.

כתיבתו של סנקה מעוררת קנאה. לשונו מצטיינת בצלילות. האירוניה המעודנת שלו קולעת למטרה, והפרוזה קצובה באופן שמתיר לקורא לנשום, אך אינו מאפשר לו להניח את הספר מידיו. מאומה מכל זאת לא אבד באלפיים השנים שחלפו מאז התהלך סנקה ברחובות רומא, ואין ספר מתאים יותר מ”על קוצר החיים” לפתוח סדרה בשם “זמן לפילוסופיה”, שכן אלו שני הנושאים העומדים במרכזו של חיבור זה – זמן ופילוסופיה.

סנקה, אשר חי בין שנת 1 לפנה”ס לשנת 65 לספירה, כתב את הספר שלפנינו בשנת 49, ובו הוא דן בדרך שבה ראוי לאדם לנצל את ימי חייו. “רוב בני האדם מלינים על כך שאנו נולדים למשך חיים קצר”, פותח סנקה את הספר, אולם הוא אינו סבור כך. לדעתו, “לא זמן מועט יש בידינו. חיינו ארוכים דיים והם נקצבו לנו ברוחב לב, אם רק נכלכל אותם בתבונה”. מכאן ואילך, פורט סנקה את הדרכים השונות שבהן מבזבזים בני האדם את זמנם לריק, ומסביר כיצד נכון לבלות את הזמן הקצוב לנו להתהלך על פני האדמה.

המטרה הראשונה לביקורת הם בעלי השררה, הפוליטיקאים ואנשי העסקים – המבזבזים את הזמן הניתן להם על אנשים אחרים. אלו “שמשתדלים למען הצלחתם של אנשים אחרים”, או “טרודים בהפגנת כישרונם ורהיטותם, ושגרת יומם גובה את שכרה בדם”. סנקה תמה מדוע בני  אדם ממהרים לאחוז בנשק בשל הסגת גבול, אולם “אל תוך חייהם הם נכונים להכניס זרים, ואת חייהם מחלקים לכל דורש”.

כמובן שגם עיסוק עצמי חסר תכלית אינו חביב על סנקה. כך הוא כותב למשל על אלו המבלים “שעות ארוכות אצל הספר, כאשר מה שצמח ועלה על פדחתם בליל אמש מקוצץ מיד, תוך כדי שיח סוער על כל שערה ושערה, כאשר קווצת שיער סוררת מוחזרת למקומה או קווצות דלילות נלקחות מכאן ומשם ומוטלות על קדמת ראשם – האם את אלה תכנה אדונים לזמנם. מי מכל אלה לא יעדיף רפובליקה סתורה על פני שיער סתור?” (עמוד 44).

“יהיה זה מייגע להתחקות אחר על אלו שכילו את חייהם במשחקי שולחן או כדור או בצליית גופם בשמש באדיקות”, אך לא רק אלו אינם אדונים לזמנם, אומר סנקה, “עליהם יש להוסיף את אלה העסוקים במחקרים דקדקניים וחסרי תועלת – לבקש לדעת מה היה מספר חותריו של אודיסאוס, האם האילאס נכתבה ראשנה או האודיסאה, והאם מחברן היה אותו אדם, אשר אם תשמור אותם לעצמך כלל לא יוסיפו על הידע שאתה אוצר בקרבך ואם תשתף בהם אחרים לא תיראה מלומד יותר אלא טרחן יותר” (48).

ככל שממשיכים בקריאה נראה שאף עיסוק אינו מהווה ניצול נכון של הזמן, ואף אדם אינו אדון לזמנו – לא הפוליטיקאים, לא הבליינים ואף לא החוקרים. רק בפרק 14 מגיע סנקה למעשה היחיד, שמי שעוסק בו ניתן לכנותו אדון לזמנו. אלו הם המקדישים את זמנם לחוכמה, שהיא הקריאה והלימוד של כתבי החכמים שקדמו לנו – סוקרטס, אפיקורוס, זנון, פיתגורס, אריסטו וממשיכיהם.

לדעתו של סנקה, הקדשת הזמן לחוכמה נבדלת באופן מהותי מיתר העיסוקים, לא רק כיוון שהיא העיסוק היחיד שראוי לבלות בו את זמננו, אלא בכך שהיא מעבירה את האדם למימד זמן שונה לחלוטין, וכאן מצוי חידושו הגדול. מי שמבלה את זמנו בחברת אריסטו, אומר סנקה, אינו יכול להתלונן שזמנו קצר, כיוון שהוא אינו חי רק בזמנו האינדיבדואלי, אלא בזמן היסטורי כללי, הנמתח הרחק לעבר ומתמשך הלאה לעתיד.

הקריאה בכתבי אפלטון, טוען סנקה, מעבירה את הקורא אל העבר, והוא מסוגל להתלוות לסוקרטס המהלך ברחובות אתונה. לכן, סנקה אינו מזכיר את אפלטון הכותב, אלא את סוקרטס, שבשמו הוא כתב.

חשוב להדגיש, שסנקה אינו מתרפק על העבר המפואר. הוא לא סבור שאלו שקדמו לנו היו גדולים מאיתנו, ועלינו להתבטל בפניהם. להיפך, לדעתו “כל דור יתרום את חלקו, וכל דור נכבד מקודמיו” (57), אלא שלהיות אדון הזמן משמעו לנצל בצורה נכונה את הישגי העבר. “לפיכך, חייו של החכם מתפרשים על פני זמן רב מאד, וכל הדורות עומדים עליו לשרתו כאילו היה אל. שילוב כל הזמנים לכדי זמן אחד מאריך את חייו (58)”.

סנקה ממליץ לבלות את הזמן הרב שיש בידינו בקריאה בכתבי החוכמה של אלו שקדמו לנו. אין ספק שהקריאה ב”על קוצר החיים” עומדת בקריטרינים המחמירים של סנקה ביחס לניצול נכון של חיינו  – קצרים או ארוכים ככל שיהיו.

פורסם במדור ביקורת הספרים של “עכבר העיר” ב-4 בפברואר, 2010.


על קוצר החיים; לוקיוס אנאיוס סנקה; מרומית: נאוה כהן; הוצאת נהר ספרים; 95 עמודים; 69 שקלים

נגישות