אדם ברוך אמר פעם על יואל הופמן מחמאה שאינה אלא עלבון. לא אחזור על המחמאה המדומה הזו, כיוון שמאז היא צוטטה בעשרות מקומות – פעמים רבות בידי מי שמציגים את עצמם כאוהבי הופמן, אבל באותה עת קורצים לקוראים כאומרים להם, "כמוכם כמונו, גם אנחנו לא מבינים שום דבר שהופמן כותב, אבל המקצוע מחייב".

הופמן הוא סופר ש(כמעט) כולם מצהירים על גדולתו, אבל מעט מדי קוראים אותו ברצינות. לא ניתן להסביר בצורה אחרת, מדוע כל הביקורות על ספריו דומות זו לזו, כאילו כל ספריו הם ספר אחד, וכתיבתו אינה משתנה מספר לספר. כאילו הסופר, יואל הופמן, זהה לדמות המספר, שגם היא נקראת יואל הופמן, והרי זה אחד הדברים שמהם צריך להיזהר בחיים בכלל ובספריו של הופמן בפרט (מי שקרא את הספר יודע שגם כאן וגם בספר אחר ליואל הופמן יש אם חורגת, אבל זו אינה אותה אם).

בכל ביקורת נראה התייחסות מתפעמת, יותר או פחות, לאופן שבו יואל הופמן מתייחס לחידתיותם של החיים, לכתיבה ולכל הבלגאן הזה, מתובלת בכמה ציטוטים יפים המתאימים למדיטציה ולהרהורים – כאילו כל ספריו של הופמן זהים זה לזה, חסרי מובן אבל יפים, כמו ביקרנו לראשונה בקונצרט ואמרנו בנימוס "מעניין, זה יפה", כשלמעשה אין לנו מושג מה שמענו.

כל אלו רחוקים מאד מהאמת (אם אפשר לומר משהו על האמת). אמנם יצירתו של הופמן חוזרת ועוסקת באותם נושאים (באותה מידה נכון לומר שכל ספריו כתובים בפסקאות קצרות ומנוקדות), אבל כתיבתו מתפתחת ומשתנה, ואין כמו "מצבי רוח" כדי להוכיח זאת.

רוח רעה נושבת בין דפי ספרו בחדש של הופמן, "מצבי רוח", רוח מסוכסכת, מלאת טינה, נוטרת ונקמנית – המכוונת כלפי מבקרי ספרות, אנשי אקדמיה (פילוסופים במיוחד), תל אביב ומה לא. הרוח הרעה הזו תקשה על קוראיו של הופמן, שהתרגלו ליהנות מכתיבתו, מבלי שיאלצו לתת דין וחשבון לעצמם על מה שקראו, והרי ההנאה שבהרגל היא מכשול בפני ההבנה, והמוקשים שהופמן מטיל לפני קוראיו, נועדו לכפות עליהם קריאה זהירה יותר, ופחות מרוצה מעצמה.

נדמה, שהלגלוג והאירוניה כבר אינם מספקים את הופמן, שאולי הצטייר עד כה בעיני קוראיו כחכם זן שלו ונעדר רגשות אנושיים פשוטים, אבל רגשות הכעס, הטינה והיאוש הם הישגו הגדול של הופמן ב"במצבי רוח". זאת, כיוון שבאמצעות מצבי הרוח המשתנה הוא מצליח להנכיח את הרגשת חוסר התוחלת שבכתיבה. אם עד כה, הופמן הסתפק בכתיבה על כך, הרי שעכשיו הוא צועד צעד נוסף, ומצליח להנכיח את מוגבלות הדיבור בתוך הספר.

הופמן חוזר שוב ושוב על רצונו לסיים את הספר במקום שאליו הגיע, ומזכיר פעמים רבות דברים שכתב במקומות אחרים. הספר הזה הוא כשלון, אומר הופמן, ותוהה האם יכתוב ספר נוסף, או שינהג כמנהגו של ג'ויס, ויכתוב רק אם ימצא "מלים פשוטות מאוד. פשוטות מאוד מאוד".

"קשה להאמין שכל זה מתרחש בתוך ספר", אומר הופמן, ומוסיף "שהמאה ה-12 קליגרף של הקיסר הסיני תלה את עצמו על משקוף הארמון מפני שלא הצליח לרשום ללא-מחשבה את הסימן אדם. מן הסתם, סופרי סת"ם באים לידי מרה שחורה אם כתבו שלא כהלכה אות אחת בכתבי הגיטין".

אחד הכלים שבאמצעותם הופמן חוקר את השפה הוא, לא בפעם הראשונה, נקיטת העמדה הילדית. מי לא זוכר כיצד בילדותו הוא השמיע בשקט מילים ותהה, למשל, מה הקשר בין צליל המילה "ברז" לאותו חפץ שבאמצעותו מזרימים מים לכיור.

הקושי שבדיבור מוביל את הופמן לתהות אודות הקשר בין המילים לדברים שהם מתארות, על היחס שבין הצליל המשונה לדבר שעליו הוא מצביע. אין המדובר בשאלה הפילוסופית העבשה בדבר יחסי מסמן ומסומן, אלא בעצם הפלא שלצליל יש משמעות, ומתי הצליל האנושי מתאים לעצם, או לאדם, שעליו הוא מצביע ומתי לא.

ב"מצבי רוח" הופמן צועד צעד נוסף בתיאור הכמיהה לדבר דברים פשוטים מאד מאד, לצד ההנכחה של חוסר היכולת לעשות כן, ולדבר בכלל. אבל מכל הסופרים, דווקא הופמן מצטיין ביצירת מציאות במילותיו, וכאשר הוא קובע קביעה, נדמה שכך באמת הוא הדבר ולא יכול להיות אחרת, שבאמת ליבנו, ולא רק לבו של הופמן נשבר "למראה ברזי כיבוי או מלים כמו בישול ביתי".

התנועה רצוא ושוב בין היכולת ליצור עולם במילה אחת, והטלת ספק בעצם האפשרות לדבר, נידונה באופן מפורש לקראת סוף הספר (שאותו לא נגלה, כיוון שב"במצבי רוח" אמנם אין עלילה במובנה השגור, אבל יש בהם התפתחות והתקדמות), כאשר הכותב מעלה את האפשרות לכתוב ספר שכל משפט בו יתחיל בהצהרת אמונה, ויסתיים בשאלה. לדבריו, הוא אינו עושה זאת כדי לא להטריח על הקוראים. למעשה, זהו הספר שלפנינו – ספר שכולו נכתב מתוך אמונה מוחלטת בכוחה של המילה, והטלת ספק בעצם היכולת לומר משהו.

מצבי רוח; יואל הופמן; 191 פסקאות; הוצאת כתר


הרשימה התפרסמה במדור ביקורת הספרים של "עכבר העיר" ב-21 בינואר, 2010