הפעם הראשונה שבה קראתי משהו שנכתב על ידי ארתור מילר היתה במסגרת לימודי בבית הספר התיכון, כאשר לקראת בחינת הבגרות באנגלית, היה עלינו ללמוד את המחזה, "כולם היו בניי". מסיבות מובנות התקשיתי לשים לב לאיכויות הספרותיות יוצאות הדופן של המחזאי הנודע, והכנותיי לבחינה שבעל-פה התמקדו באימוץ מבטא זר, שיחפה על המבטא הישראלי הבולט שלי. המאמץ הוכתר בהצלחה, והבוחן אכן התעניין באיזו מדינה נולדתי. לעומת זאת, כשהוא שאל אותי מהו הדבר הראשון שאבי משפחת קלר עושה בכל בוקר, לא ידעתי מה לענות לו למרות נסיונותיו החוזרים לרמוז לי את התשובה (שהיא, אגב, קריאת עיתון).

כן, הפעם הראשונה שבה קראתי משהו של ארתור מילר היתה לפני לא מעט שנים, ואפשר להבין מדוע, עד לפני מספר ימים, זו גם היתה הפעם האחרונה, ומדוע השורות שלהלן לא יעסקו בהשוואה בין איכויותיו יוצאות הדופן של מילר כמחזאי, לכישרונו כמחבר פרוזה, ובניתוח ספרותי של ספרו האחרון על רקע יצירתו רבת השנים.

ספרו האחרון של ארתור מילר, "נוכחות", הכולל שישה סיפורים קצרים של מי שכתב בעיקר מחזות, תורגם לעברית כבר לפני כמעט חצי שנה ומאז הוא קורא לי ממקומו על מדף הספרים, אבל רק בשבוע שעבר הרהבתי עוז בנפשי לפתוח אותו, ונוכחותו של כותב גדול הכתה בי כבר במשפט הראשון.

קשה, ואולי בלתי אפשרי, להגדיר מה מבדיל את המחבר הגדול מעמיתיו למקצוע, אבל אי אפשר להחמיץ את גדולתו של מילר, שניכרת כבר במשפט הראשון של הסיפור הראשון בספר. אולי זהו הביטחון שבו מילר מניח את המילים על הדף, ואולי זו יכולתו לצייר תמונה שלמה בפסקה אחת. למשל, "הוא ראה בעיתון את המודעה הזעירה: 'גורי בולדוג מנומר שחורים, 3.00 דולר לאחד'. היו לו בערך עשרה דולרים שהרוויח בצביעת בתים, ועדיין לא הפקיד, אבל מעולם לא היה להם כלב בבית. אביו היה שקוע בתנומה ממושכת כשהרעיון הבשיל במוחו, ואמו, שהיתה בעיצומו של משחק ברידג', כששאל אם היא מרשה, משכה בכתפיה בפיזור נפש והטילה קלף"; כך נפתח הסיפור הראשון בקובץ, 'בולדוג', ונדמה שכבר אחרי פסקה אחת אנו יודעים כל מה שצריך לדעת על הנער, על משפחתו ועל ביתו.

"בולדוג" מספר על נער, אשר בדרכו לאמץ גור בולדוג מנומר חווה את המפגש המיני הראשון שלו, אולם דווקא מאורע אחר מכריע את כף המאזניים הנטויה בין ילדות לבגרות. בסוף הסיפור, זיכרון החוויה המינית הראשונה, וחוויית אובדן הגור שבו טיפל הנער מתגלגלים זה בזו, ויוצרים משהו חדש בנפשו של הנער.

ובדיוק כשנדמה שהנה, הגענו ללוז הסיפור – למקום שאליו מילר רצה להביא אותנו הקוראים – ושהרעיון העיקרי של הסיפור כבר הוצג, מילר ממשיך הלאה, וחושף שכבת עומק נוספת. בסופו של דבר, שום מאורע סיפורי אינו עומד לבד לעצמו, כיוון שמילר מצליח ליצור מעגל של רעיונות, המניעים זה את זה, ומתגלגלים האחד באחר.

יכולתו של מילר ליצור בסיפור קצר רצף של שיאים המהדהדים האחד את האחר מתבטאת באופן המרשים ביותר במה שהוא, לטעמי, הסיפור הטוב ביותר בקובץ, "ההופעה", שבו מספר יהודי, מנהל להקת סטפס לשעבר, על הופעה חד פעמית בפני היטלר. "ההופעה" הוא סיפור אימה גרוטסקי, שבו לא מעט רגעים קומיים, מתיאור דמותו של הפיהרר החווה התעלות אמנותית בעת הצפייה בריקוד הסטפס, ועד חזונו של היטלר הרוצה להקים בית ספר לסטפס, ורואה בעיני רוחו אלפי גרמנים הרוקדים בעת ובעונה אחת סטפס באיצטדיוני ענק.

מעבר לגרוטסקה, מילר מצליח לעסוק בדמותה האנושית של המפלצת, במשיכה האנושית לכוח ולנטיית החסד של העוצמה חסרת הגבולות, בעיוורון של בני האדם ביחס לעצמם – כיחידים וכחברה – וכל זאת בסיפור קצר אחד בן פחות מ-30 עמודים.

שישה סיפורים קצרים בקובץ. כולם נכתבו בשנות חייו האחרונות של מילר, ובכולם ניכרת נוכחותו של מילר כאדם זקן המביט לאחור על חייו. אך אלו אינם סיפורים על זקנה. אם יש מוקד אחד, שסביבו הספר נע, הרי זו היצירתיות – האנושית והאמנותית, ואפילו זו המניעה את בעלי החיים, יצירתיות הרסנית וחסרת תכלית, העומדת במוקד הסיפור, "הבונים" (החיה, לא הפועלים).

שאלתו של גיבור "הבונים", שאינו מבין מה מניע את הבונה לבנות סכרים חסרי תועלת, ולהשמיד לשם כך יער שלם, מקבלת זווית ראייה נוספת בסיפור הארוך בקובץ, "מזקקת הטרפנטין", המתאר ניסיון הירואי וחסר תקווה להקים מפעל לטרפנטין, שיציל את יערות האיטי מהשמדה, ואת חזרתו של גיבור הסיפור, 33 שנים מאוחר יותר, להאיטי כדי לגלות מה עלה בגורל המזקקה, ואם הופעלה אי פעם.

נדמה שלדעת מילר, היצירתיות הגדולה ביותר, והנדיבות הגדולה ביותר – מקורן דווקא בהרגשה של חוסר תכלית, חוסר כוונה או תקווה, ואפילו אדישות לתוצאות. יותר מזה, האנושיות בצורתה המזוקקת ביותר, מתגלה לדעת מילר, לטוב ולרע, כפעולה מתוך חלום.

גיבור "ההופעה", הרולד מיי, אומר על האנושות: "הדברים שמסתובבים להם בראש, הדברים שהם מאמינים בהם. מי יודע עד כמה הם אמיתיים? בעיני, כולנו נראים עכשיו כמו שירים מהלכים, כמו נובלות מהלכות, וכל זה נראה אמיתי רק בפעמים היחידות שבהן מישהו הורג מישהו", ועל כך מגיב המספר ומסכם, "עדיין אני אוהב לחשוב שהרבה דברים טובים יוצאים מחלומות".

"נוכחות", ארתור מילר, מאנגלית: דפנה רוזנבליט, הוצאת מחברות לספרות, 139 עמודים, 78 שקלים

פורסם במדור ביקורת הספרים של עכבר העיר ב-10 בדצמבר 2009