מוזיאון הכניעה ללא תנאי" הוא אוסף של זיכרונות, קטעי פרוזה בדיוניים למחצה, תיאורים מילוליים של תערוכות, משלי זן על גלות והרהורים על גלות, זיכרון, שכחה, צילום ואמנות. המחברת, דוברבקה אוגרשיץ', ילידת יוגוסלביה, נאלצה לגלות מארצה, לאחר שעם פרוץ המלחמה בבלקן נקטה גישה אנטי-לאומנית, והוכרזה בוגדת. על גלותה, וגלותם של פליטים אחרים, נסוב הספר הנפלא הזה.
כמעט כל מי שהתייחס לספר זה, כתב עד כמה קשה לתאר אותו, ולומר על מה הוא מספר. זאת, כך נטען , בשל אופיו הפרגמנטרי, והיותו חסר התחלה או סוף. זוהי אמת, אך אמת חלקית, ואין בה כדי להסביר כיצד הספר מצליח לחמוק שוב ושוב מדיבור אודותיו.
דוברבקה אוגרשיץ' אינה הראשונה לכתוב באופן פרגמנטרי ומקוטע הדורש מהקורא לחבר את הסיפור השלם בעצמו, אבל היא עושה כאן משהו נוסף. בשונה מספר פרמגנטרי אחר כמו "החיים הוראות שימוש", קטעי "מוזיאון הכניעה" אינם תוצאה של פירוק השלם, שאותו אפשר, גם אם בקושי, לבנות מחדש. הפרגמנטים המרכיבים את הספר הם שאריות חייה הקודמים של המספרת, שנאלצה לגלות ממולדתה.
נושא הספר הוא גלות ומתודת הכתיבה של אוגרשיץ' הופכת את הקורא לגולה בתוך הספר. בגלותה, אוספת המספרת זכרונות וצילומים, ותוהה אילו מזיכרונותיה ממשיים, ומה נותר לה ממולדתה שכבר אינה קיימת. "התמונה הריקה שלנו צולמה לפני כמה שנים, בארוחת ערב שהייתי רוצה לזוכרה, ייתכן שמעולם לא צולמה. אולי המצאתי הכל, ואני משליכה על המשטח הלבן האדיש פנים קיימים, אך רושמת בזכרוני משהו שלא היה ולא נברא. שכן הדבר היחיד שיש בידי הוא פניו הריקים של תצלום פגום" (עמוד 245).
בדומה לאוגרשיץ', כך גם הקורא מנסה לחבר את קטעי הפאזל של הספר זה לזה, ואינו יכול לחדול מלתהות לאילו מהחיבורים התכוונה הסופרת, ואילו הקשרים הם יצירי דמיונו. אחת הדרכים שבאמצעותן דוברשיץ' טווה את רשתה היא שימוש במספר קטעים החוזרים על עצמם,בשינויים קלים במהלך הספר, עד שהקורא תוהה האם את מה שהוא קרא זה עתה, הוא כבר קרא במקום אחר, או שזכרונו מתעתע בו.
"מוזיאון הכניעה ללא תנאי" נפתח בסיפורו של פיל הים רולנד, שמת בגן החיות של ברלין ב-21 באוגוסט 1961, שמונה ימים לאחר הקמתה של חומת ברלין, כשקיבתו לא יכלה לעמוד בעומס החפצים שבלע. המחברת מפרטת את רשימת החפצים שנמצאו בבטנו של רולנד לאחר מותו, וביניהם מצת ורוד, פותחן בקבוקי בירה, אקדח מים, נעל של תינוק, מצפן, מפתח למכונית וכן הלאה.
"מול התצוגה המוזרה הזאת, עומד המבקר מוקסם יותר מאשר מבועת. הוא יודע שיד המקרה קבעה את ערכם התצוגתי-מוזיאלי, ועם זאת אין הוא יכול להתעלם ממחשבות מרחיקות לכת, כאילו במרוצת הזמן נרקמה בין חפצים אלה מערכת יחסים עדינה וטמירה".
רשימות דומות לתכולת הקיבה של רולנד יופיעו בהמשך הספר, אבל הפעם יהיו אלו החפצים שפליטי המלחמה בבלקן הצילו מביתם כשנמלטו מיוגוסלביה השסועה למדינות אחרות, ובעיקר לברלין, היכן שרולנד, פיל הים, חי ומת.
אוגרשיץ' חוזרת שוב ושוב לברלין, ומעניקה תשומת למיוחדת לעיר שנבוקוב מתאר כמקום המפלט של הגולים מרוסיה לאחר המהפכה הבולשביקית, ואשר כעת היא העיר שאליה מגיעים הפליטים מיוגוסלביה השסועה. זו אותה ברלין שנקרעה לשניים עם תום מלחמת העולם השניה, ואשר איחודה היה גם האות לפירוקה של יוגוסלביה.
"טויפלסברג היא הגבעה הגבוהה בברלין, גובהה 115 מטר. מתחת למעטה העשב הירוק שלה פועמים עשרים ושישה מיליונים מטרים מעוקבים של חורבות ברלין, שנאספו והובאו לכאן לאחר מלחמת העולם השניה. כמו טויפלסברג משולה ברלין לפיל הים שבלע חפצים קשיי עיכול רבים מדי. על כן יש להלך בזהירות ברחובותיה. בהיסח הדעת עלול המטייל לדרוך על גג ביתו של מישהו, על קברו של אחר. האספלט אינו אלא מעטה דק המכסה על עצמות אדם. כתיקנים מתפצחים תחת רגלי המטייל הרגיש, טלאי מגן דוד צהובים, צלבי קרס שחורים, מגלים-ופטישים אדומים" (עמודים 226-228).
"מוזיאון הכניעה ללא תנאי" הוא ספר המבקש שיצטטו אותו. הוא גדוש בהרהורים על טיבה של האמנות, פניה של הגלות ומהותו של הזיכרון, אך בהצהרות אלו טמונה מלכודת, שכן כדרכה של הגלות עצמה, הן אינן עקביות, וניסיון להיתלות באחת ההגדרות, כמוהו כניסיון לבסס את זהותו של הגולה על אחד מבין שלל החפצים שהציל מחייו הקודמים.
בתחילת הספר מנסה אוגרשיץ' לעודד את קוראיה, באמצעות סיפורו של רולנד, "הקורא מוזמן לקרוא את הספר הזה באופן דומה (לאופן שבו הוא מביט על תכולת הקיבה), ובהדרגה יתהוו הקשרים מעצמם", היא מעודדת אותנו, אך מי שיסתמך על מילות עידוד אלו, עשוי להתאכזב, שכן הקשרים הנוצרים בין חלקי הספר, אינם ברורים וחד משמעיים, אלא עדינים וטמירים, ועלולים לקרוס בכל רגע.
לעתים נדירות מצליח ספר, או כל יצירת אמנות אחרת, לחצות את הגבול שבין דיבור אודות משהו להוויית הדבר לכשעצמו. "מוזיאון הכניעה ללא תנאי" הוא אחת הפעמים הנדירות האלו, שכן דוברשיץ' הצליחה ליצור ספר, שהקריאה בו כמוה כגלות בזעיר אנפין.
מוזיאון הכניעה ללא תנאי, דוברבקה אוגרשיץ', מקרואטית: דינה קטן בן-ציון, הוצאת עם עובד, 333 עמודים
פורסם במדור ביקורת הספרים של 'עכבר העי' ב-3 בספטמבר
