"שלא היה זה כך, כך נדמָה לו. לא צהוב כמו קרם. דביק יותר מקרם. דביק, מִשְחָתִי. נדבק לבגדים, נכנס דרך הפתח במעיל, נכנס לנעליים הצבאיות, מספיג את הגרביים. בין הבהונות, קר, מרגישים בו לאחר מכן", כך מתואר השלג בפתיחת ספרו המכשף של רודולפו פוגוויל, "ארמדילים – תמונות מקרב תת קרקעי", המתאר את קורותיה של קבוצת חיילים ארגנטינים – הארמדילים, בזמן מלחמת מלווינס/פוקלנד.
בחודש אפריל 1982 פלשה ארגנטינה לאיי פוקלנד שבשליטת בריטניה, או לאיי מלווינס כשמם בארגנטינה. במלחמה שהסתיימה בחודש יוני, בנצחונה של בריטניה, נהרגו 258 חיילים בריטים ו-650 חיילים ארגנטינים.
הארמדילים – עריקים מהצבא הארגנטיני, חיים בתוך מאורה שחפרו, ועושים ככל יכולתם כדי לחיות עד לסיום המלחמה הניטשת על האיים הנידחים, שערכם היחיד הוא יוקרת הפוליטיקאים – הבריטים והארגנטינים – השולחים את צבאותיהם למלחמה.
פוגוויל סיפר שהוא כתב את הספר הקצר במעין טראנס, וכך הוא גם נקרא – שטף של משפטים הרודפים זה את זה ללא הפוגה, ומתארים מלחמת הישרדות אכזרית. הארמדיליה – המאורה שבה מסתתרים הארמדילים היא אוטופיה נוראה, שבה מעמדו החברתי של אדם נקבע רק בהתאם למידת תרומתו לקבוצה, ושכל מי שמסכן את קיומה, פצועים, חולים, משלשלים וסתם פרזיטים, מסולקים כדי למות בקור, או מוסגרים לידי הבריטים.
כתיבתו של פוגוויל מצליחה ליצור תחושה של מחנק והיעדר מרחב. איננו רואים את הגיבורים מבחוץ ומלמעלה, אלא צוללים עימם לתוך המאורה, שבה הם מבלים את ימיהם ולילותיהם בחום ובצפיפות. מחוץ למנהרה יש אוויר וחופש, אבל שם גם נמצאת הסכנה – המסוקים הבריטים, הצבא הארגנטיני, הסבור שהארמדילים מתים או שבויים, הקור הנורא והממית, והשלג הצהוב והדביק.
אפילו פעולה פשוטה כמו חרבון מתגלה כמעשה גבורה נועז. "לחרבן ביום זה להסתכן בזה שיראו אותך ויורידו אותך בירייה. לא חסר מי שיירה בלי פקודה רק כדי לצלוף, כשהוא רואה מישהו רחוק, מחרבן לבד. אבל לחרבן בלילה, בשמונה מעלות מתחת לאפס, זה גיהנום, אם כי הפוך. לחרבן על עצמך! מי שמחרבן על עצמו נעשה מצחין, נצרב, הוא מסריח את כולם. והצריבה יכולה להזדהם ואז מקבלים חום" (עמוד 90).
שגרת חייהם של הארמדילים היא שגרת החיים הצבאית הרגילה – שמירות, פשיטות על מחסני ציוד וגיחות למחנה האויב (לצורך מסחר במצרכים), אלא שמשימות אלו נועדו למטרה אחת בלבד, הישרדות. כך, במקום לעסוק בחיילים, המודעים לחוסר התוחלת של פעולותיהם ובכל זאת ממשיכים להילחם, (עיין ערך מלכוד 22), הכתיבה על עריקים מאפשרת לפוגוויל למקד את מבטו בדבר היחיד שחשוב במלחמה, לחיות עד סופה.
כאמור, "ארמדילים" נכתב בגוף שלישי אלמוני, אולם מעט לאחר מחצית ספר מתרחשת במפתיע פריצה – המחבר מופיע, ולא בפעם האחרונה, כדמות המשוחחת בגוף ראשון עם אחד הארמדילים, שהספר מבוסס על זכרונותיו. בפריצותיו האקראיות לתוך הסיפור, פוגוויל מוסיף רובד נוסף, שאינו יכול להימסר מידי הארמדיל. במילים אחרות, לספר יש שני מספרים – האחד מספר על קורות הארמדילים, והשני משתמש בו כדי לדבר על פוליטיקה, אמת ותאוות הידיעה והסיפור.
"אבל תגיד לי: אתה מאמין למה שאני מספר לך או לא? הוא ביקש לדעת. אני רושם. להאמין או לא להאמין, זה לא מה שחשוב עכשיו, הסברתי. ברור, הוא אמר, הדבר היחיד שמחרמן אותך זה לרשום. כן, הודיתי, לרשום ולדעת" (עמוד 95).
מלחמת פוקלנד הביאה את הפופולאריות של ראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר, לשיא והבריטים זכו בכהונה נוספת של גברת הברזל. לעומת זאת, מלחמת מלווינס היתה שלב נוסף בהתמוטטות המשטר הצבאי בארגנטינה, והחלפתו במערכת שלטון אזרחית ודמוקרטית. כשלוקחים עובדות אלו בחשבון, לא ברור מי באמת ניצח במלחמה (ובל נשכח את נצחון "יד האלוהים" במונדיאל 1986).
הספר, "ארמדילים", נסוב על מלחמה נשכחת, אבל דווקא נידחותה של מלחמת מלווינס/פוקלנד הופכת את הסיפור לרלוונטי לכל מלחמה, שהמנצחים היחידים בה הם הפוליטיקאים, ואלו שממשיכים לחיות.
"ארמדילים" הוא הראשון בסדרת "אלדורדו", סדרה חדשה של הוצאת "כרמל". הסדרה, בעריכת אוריאל קון, "מתרכזת בכתיבה הלטינו- אמריקנית היסודית משני הדורות האחרונים. יצירות מופת, רומני פולחן, תגליות וכן יצירות שהן הסודות השמורים ביותר של היבשת". אם כל הספרים בסדרה הם ברמתו של "ארמדילים", יש בהחלט למה לצפות.
"ארמדילים – תמונות מקרב תת קרקעי", רודולפו פוגוויל, מספרדית: יורם מלצר, הוצאת כרמל, 165 עמודים, 74 שקלים
פורסם במדור ביקורת הספרים של 'עכבר העיר' ב-29 באוקטובר, 2009
