מי מהמבוגרים בינינו אינו זוכר את נוריקו סאן – הילדה מיפן, נואי – הילדה מתאילנד, ולילך מקבוצת אילנות? בסדרת "ילדי העולם" של אסטריד לינגרן, שתורגמה לעברית על ידי לאה גולדברג, יכולנו לקרוא על חייהם, המשונים בעינינו, של ילדים בכל העולם – לפלנד, תאילנד, אתיופיה, הולנד, יפן, קשמיר, אפריקה והקיבוצים בישראל – ולגלות שבכל מקום חיים ילדים כמונו, ושלמרות המרחק הרב והמנהגים המוזרים, כל הילדים דומים.
ספר חדש התווסף לא מזמן לסדרה. הפעם זוהי אנה, נערה ישראלית בת 13 המספרת על חייה בישראל. אנה, בת לעובדים זרים, מסתתרת במרתף מפני שוטרי משטרת הטיהור והגירוש (סליחה, משטרת ההגירה), המופקדים על שמירת טהרתה של החברה הישראלית מפני השפעות זרות ומסוכנות.
כבר איננו צריכים להרחיק עד לפלנד או תאילנד כדי לפגוש אנשים וילדים ממדינות רחוקות – הם מגיעים אלינו. אבל בניגוד לרוח האחווה ששרתה על סדרת "ילדי העולם", מי שאינו יהודי, לא רצוי במדינת ישראל – המדינה שהוקמה בידי פליטים, ומייבאת עבודה זולה, רק כדי להחליפה בבוא העת בסחורה אנושית זולה יותר.
נואי, הילדה מתאילנד, גדלה והגיעה לישראל כדי לעבוד כמטפלת לזוג קשישים – הוריה של לילך מקבוצת אילנות. נואי אהבה את ישראל, אבל כשביקשה לקבל תנאים סוציאליים, גילתה להפתעתה שלילך מצאה מטפלת זולה יותר, ושעליה לחזור לתאילנד.
ראובן מירן כתב ספר קצרצר המספר מפיה של ילדה, את מה שכולנו יודעים, אך מעדיפים להדחיק ולשכוח – שבינינו חיים אלפי בני אדם, אשר הגיעו לכאן בחיפוש אחר חיים טובים יותר, וגילו שלהם ולילדיהם שנולדו כאן, אין מקום במדינת היהודים.
אנה חיה במרתף. היא כבר אינה יכולה ללכת לבית הספר, וכל שהיא יודעת על המאמץ המתמשך לטהר את הארץ ממנה ומשכמותה, מגיע אליה דרך אשנב המרתף, ומעיתונים שחברה, טוני, גם הוא בן לעובדים זרים, מעביר אליה מדי פעם. אביה כבר גורש מישראל. רק היא ואימה נותרו, והן מנסות לשרוד במקום שאליו הגיעו הוריה של אנה כדי לעבוד, ובנו בו את ביתם.
הספר, "אנה והציידים", אינו מחדש דבר מבחינה עובדתית. עיקר כוחו הוא בסיפור המעשים הידועים – הרדיפה, ההסתתרות, ההשפלה והגירוש – בגוף ראשון, ומפיה של ילדה ישראלית, שהיא ואימה יגורשו בקרוב. אנה, כישראלית לכל דבר מלבד אזרחותה, מתארת היטב את המילכוד הנורא שבו היא חיה. "אני באמת לא מבינה, למה לגרש אותנו מהארץ בה נולדנו, ארץ בה נחיה, יהיה אשר יהיה?(44)", כותבת אנה – ישראלית מלידה בעיני עצמה, וזרה בעיני מדינתה.
מירן יודע שלספרים ולשירים יש השפעה מועטה, אם בכלל, והוא מעיר על כך באירוניה מפיה של אנה. "משוררים הם בני אדם טובים. הם כותבים שירים ומנשרים יפים, כי זה מה שהם יודעים לעשות הכי טוב, ", אומרת אנה, "אולי במקום ראש ממשלה אני אהיה משוררת? אכתוב שירים ומנשרים לטובת אנשים שהחיים שלהם בסכנה, ושסובלים מאי צדק. ואולי גם זה וגם זה? ראש ממשלה ומשוררת, ככה יהיה לשיר יותר כוח" (עמוד 66).
ראובן מירן מודע לאוזלת ידו, כאזרח וכסופר, ובכל זאת הוא כתב את הספר הזה, כזעקה, ואולי מתוך תקווה שבסופו של דבר הספר יעשה את שלו, ויחדור לליבותיהם של מי שיקראו אותו. "אנה והציידים" הוא ספר חינוכי במובן הטוב של המילה – ספר נוער שכל ישראלי צריך לקרוא. לדברי מירן, הספר מיועד לכל קוראת וקורא מגיל 12 עד 120, אבל כדאי שגם ילדים צעירים יותר יקראו את סיפורה של אנה, או ישמעו אותו כסיפור לפני השינה.
למרבה הצער, מהגרי העבודה ימשיכו להגיע לישראל, וכשירגישו שכאן ביתם, יגורשו כדי לפנות מקום לעבדים חדשים, אבל אולי הילדים והנערות שיקראו היום את "אנה והציידים" יהיו המבוגרים שיפסיקו את הסחר הממוסד בבני אדם.
ספרות פוליטית אינה חייבת להיות מילת גנאי. "אנה והציידים" הוא דוגמא לספרות פוליטית, ומגויסת, שהיא באמת בגדר חובה בכל ארון ספרים (יהודי).
"אנה והציידים" הוא ספר המתנה המומלץ לראש השנה. במקום ספר מתכונים, שייזנח לאחר חודש, או אלבום צילומים מרהיב של שווקים אקזוטיים, קנו את הספר והוסיפו קצת רעל לתפוח הטבול בדבש. כאשר תצומו ביום כיפור אולי תיזכרו במי שרעב מכורח ולא מבחירה, וכשתשבו בסוכה יעלו על ליבכם אלו היושבים במרתפים וממתינים לגירוש.
אנה והציידים, ראובן מירן, הוצאת נהר ספרים, 80 עמודים, 42 שקלים
פורסם במדור ביקורת הספרים של 'עכבר העיר' ב-17 בספטמבר
