זהו ספר טורד מנוחה, מזעזע במובן הפשוט של המילה – ספר שאינו נותן לנפש לשקוט ואינו חדל מלטלטל אותה. אבל, מזעזע ככל שיהיה, זהו ספר שרחוק מלמצות את הפוטנציאל הטמון בו, ומהגשמת התקוות שמחברתו תולה בו.
ב"אלימות מכוננת 1947-1950", אריאלה אזולאי לוקחת אותנו למסע מצולם בעקבות גזל אדמותיהם, הרס כפריהם וגירושם של הערבים ממדינת ישראל הצעירה, והכפפתם של הנותרים לתושביה היהודים – הוותיקים והחדשים.
הספר עוקב אחר הרס הכפרים והערים הערביות, פינוי התושבים במשאיות או ציפופם בגטאות, והחרמת חנויות ובתי מסחר על תכולתם, אך זה אינו מוקד הספר. אזולאי מעוניינת להראות כיצד נבנתה השליטה של המשטר היהודי בכל היבט של החיים הערביים במדינת ישראל – הוראה, חקלאות, מקומות מגורים, רשיונות עבודה ותנועה – ונוצרה הפרדה מוחלטת בין תושבי הארץ היהודים והערבים, הפרדה שאינה מאפשרת מחשבה על חיים משותפים, ומונעת את ההבנה של האסון שאירע בארץ זו לפני 60 שנה.
מקור ההלם שהספר יוצר אינו בתמונות של טבח וביזה, הנעדרות ממנו, אלא מהאופן המסודר, שבו המדינה שרק הוקמה עוקרת אלפי בני אדם מבתיהם, בשיתוף פעולה עם ארגון האומות המאוחדות, ובשם הסדר והדאגה לפליטים היהודים שרק הגיעו לארץ, ואשר בקרוב ישבו בבתים שהותירו המנושלים מאחוריהם.
כדי לעשות זאת, אזולאי אינה מסתפקת בתצלומים, כיוון ש"כדי לשחזר את מה שהתצלום אוגר בחובו, אין די בתצלום עצמו" (עמוד 14), והיא מוסיפה דברי הסבר, והרחבה לכל תצלום. פירושים אלו מוציאים את התצלומים מהסיטואציה הקונקרטית, ומעמידים אותם בהקשר הרחב של נישול הערבים ממקומות מושבם, ויצירת הפרדה בינם לבין היהודים.
להבדיל ממעשי טבח, דיר יאסין למשל, אשר מהן לא נותרו עדויות מצולמות, "מעשי ביזה, הפקעה נישול וגירוש, צולמו בהרחבה על ידי שליחי המדינה. לא גירוש כי אם פינוי, לא הגליה כי אם בריחה, לא ביזה כי אם חלוקת רכוש. הלשון הנקייה הכשירה את הנצחתם בתצלום", כותבת אזולאי.
המחויבות וההזדהות של אזולאי עם האסון של 1948 ניכרים בכל מילה בספר. זהו אחד ממקורות כוחו, אבל במובן מסוים, זוהי גם נקודת החולשה של הספר. ברצונה העז להנכיח את האסון שפקד את תושבי הארץ, מוותרת אזולאי על נקודת מבט חשובות, שיכלו להעשיר את התמונה, והתוצאה היא תמונה מעט פלקטית.
ערביי פלשתינה-א"י מצטיירים כאן כהמון פסיבי וכמעט חסר מודעות פוליטית, אשר הובל כצאן לטבח. כאילו היתה מלחמת 48 אסון טבע שניחת על ראשו, מבלי שהתכונן אליו, ומבלי שניסה לעשות מאומה כדי לעצור אותו.
מהספר נעדרות לחלוטין תמונות של מאבק מצד הערבים, אבל האמת היא כמובן שונה. ארץ ישראל-פלשתינה היתה זירת מאבק בין שני הלאומים – היהודי והערבי, וכל אחד עשה כמיטב יכולתו ואמצעיו כדי לנצח במלחמה זו. אין בכך כדי להפחית במאומה את הזוועה שבעקירת כפרים שלמים מאדמתם, אבל מצבת הזיכרון שאזולאי מבקשת להעמיד להם אינה מצבה ראויה.
פלשתינה שלפני 1947 נדמית כגן עדן אוריינטליסטי של פראים התמימים, שאדמתם נגזלה מהם. טבח היה, וגם ביזה וגירוש אבל הפלשתינאים לא היו צאן לטבח, ואיני סבור שהיו רוצים להיות מתוארים ככאלה. נראה כאילו אזולאי חוששת לספר על סיפורי הגבורה והקרבות של הערבים הנלחמים על מולדתם, מחשש שאמינות הטרגדיה תיפגע, והקורא היהודי יחוש אהדה פחותה לקורבנות.
ייתכן שאזולאי אינה רוצה לעורר התנגדות מצד הקורא היהודי, אבל הצגת תמונה חלקית אף פעם אינה מועילה. תנוח דעתה של אזולאי, ברוך מרזל ואיתמר בן גביר יכולים לקרוא את הספר, מבלי שיחושו ולו אי נוחות קלה ביותר. הם ודומיהם אינם רואים שום בעיה בגירוש בני אדם מאדמתם. לעומת זאת, תמונה מלאה ועשירה יותר היתה משפרת את הספר, ומועילה למסר שהיא רוצה להעביר.
לאזולאי חשוב להדגיש שב-1948 קרה כאן אסון – לא אסון מנקודת מבטם של הערבים אלא אסון ממש וללא מרכאות. למרות זאת, "אלימות מכוננת", הוא סיפור אסונם של הערבים בלבד. למרבה הצער, אזולאי נכנעת לקו השבר שהיא עוקבת אחר היווצרותו, ו"אלימות מכוננת" הוא ספר, שאינו בונה או מאפשר מחשבה על חיים משותפים ליהודים ולערבים.
בתצלום האחרון בספר נראים אזרחים יהודים וערבים הצופים יחד בפיצוץ שלוש מיכליות נפט בחיפה בידי לוחמי הלח"י. בתמונה זו שצולמה במארס 1947 "בטרם נוצר קו ההחלוקה הברור בין יהודים לערבים, הצופים יחד באסון. רק מעטים מבין הצופים מזוהים באופן מובהק כערבים או כיהודים, ואין עקבות להליך משטרי של מיון והפרדה בין יהודים לערבים" (249).
לטעמי, תמונה זו היא החשובה ביותר ב"אלימות מכוננת". זו כמעט התמונה היחידה, אשר בד בבד עם תיאור האסון שפקד את כל יושבי הארץ, מציעה אפשרות קיום אחרת.
אלימות מכוננת 1947-1950
גנאולוגיה חזותית של משטר והפיכת האסון ל'אסון מנקודת מבטם'
אריאלה אזולאי
הוצאת "רסלינג"