סיפורים מאליס איילנד
ב-1979 יצאו ז'ורז' פרק ורובר בובר לצלם סרט על אליס איילנד – אותו אי השוכן מול חופי ניו יורק, ושבו עד שנת 1954 רוכזו כמעט כל המבקשים להגר לארה"ב, לשם קביעת התאמתם לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. רוב המהגרים התקבלו, אולם מי שמסיבה זו או אחרת, לא התאים לדמותו המשוערת של האמריקאי החדש, נשלח חזרה למולדתו.
"סיפורים מאליס איילנד" – הספר המלווה את הסרט שצילמו השניים הוא שילוב של תיאורי האי, ההיסטוריה שלו כמחנה מעבר, הרהורים של פרק על הגירה ונדודים, צילומים ותמלילי ראיונות שערכו בובר ופרק עם אנשים שעברו באי במחצית הראשונה של המאה ה-20.
פרק תוהה כיצד ניתן לתאר את מה שקרה באי. "תחת יובש הסטטיסטיקות הרשמיות, תחת המלמול המרגיע של המעשיות הנלעסות אלפי פעמים בפי המדריכים בכובעי הצופים. איך נתפוס את מה שלא מראים, את מה שלא בוים. איך נשוב למצוא את מה שהיה שטוח, בנלי, יומיומי, את מה שהיה רגיל, את מה שקרה מדי יום ביומו?" (עמוד 35). בובר ופרק מנסים לעשות זאת באמצעות תמונות האי בעבר ובהווה ובאמצעות עדויותיהם של יהודים ואיטלקים שעברו באי.
עדויות אלו הן עיקרו של הספר, שחציו הראשון מהווה רק הקדמה להן – לסיפורים השונים של המהגרים, שעבורם אליס איילנד היה השער לאמריקה. אחד עשר ראיונות מופיעים בספר – עשרה ראיונות עם אנשים שהצליחו להיכנס לארה"ב, וראיון אחד עם גברת רבינוביצ'י, שנדחתה בשל גילה הצעיר ונאלצה לחזור לאירופה. בראיונות אלו מתגלה אמריקה ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אך לא במובן של זהב המתגלגל ברחובות, אלא כמקום של חיים חדשים.
הנוודים אינם מגיעים לחיים מוכנים ומעוצבים, אלא מעצבים מחדש את חייהם ונעשים שותפים בבניית מדינתם החדשה. כמעט כמו המיתוס האמריקאי המקובל, אבל לא בדיוק. ברוך קאזימוב בן ה-95 הגיע מרוסיה לארה"ב בשנת 1905, כשהוא נמלט מפני משטרת הצאר, שרדפה אותו בשל פעילותו הקומוניסטית. מעדותו של קאזימוב עולה, שלפחות בתחילת המאה הקודמת, ארה"ב היתה יעד הגירה לקומוניסטים.
קאזימוב מספר איך עם נחיתתו בארה"ב הוא השתלב במאבק לזכויות עובדים, והקפיטליזם האמריקאי מקבל תמונה מעט שונה כאשר חושבים על תרומתם של אנשים מסוגו של קאזימוב לעיצוב מעמד הפועלים בארה"ב. "במשך שישה חודשים ביקרנו בבתי מלאכה, אחד אחרי השני, וב-1916 הסינדיקט היה חזק מספיק כדי לכפות על הבעלים את הכללת העבודה השבועית על בסיס שכר מינימום (עמוד 116).
זה סיפור יפה ואופטימי, אבל לא כל המהגרים נכנסו לעולם החדש. שני אחוזים מתוך שישה עשר מיליון בני האדם שעברו באי – 250 אלף איש – נדחו ולא נכנסו לארה"ב. משנת 1892 עד 1924 אירעו באי, שבאירופה נקרא אי הדמעות, שלושת אלפים מעשי התאבדות.
להרלאן אליסון יש סיפור קצרצר בשם "שדרת החלומות השבורים". בסיפור זה הוא משווה בין מחנות הריכוז וההשמדה הנאצים לאליס איילנד, ובעצם טוען שהאמריקנים שמנעו כניסה חופשית לארצם, שותפים במעשה ההשמדה.
כאשר ברוך קאזימוב מספר (עמוד 114) כיצד הסיר את מעילו, שעליו סומן כחולה, ובכך הצליח להערים על הבודקים, קשה להתכחש לדמיון בין הרופאים הקובעים מי חולה ואינו כשיר להיות אזרח אמריקאי, למנגלה ולסלקציה שבה קבע מי יחיה ומי ימות. מחנה נוסף עולה בזכרון – האי W בספר אחר של פרק, "W או זכרון הילדות" – מחנה הספורט שאינו אלא מחנה ריכוז והשמדה.
אליס איילנד היה הנגטיב של מחנות ההשמדה. הסינון לא נועד לקבוע מי יומת, אלא מי יזכה לחיים חדשים, אבל לתשליל יש יחס לתמונה – מי שלא זכה לחיים חדשים, נידון אולי למוות. צילומי אליס איילנד החרב ממחישים את טענתו של פרק שהאי היה "המשך של הספינה, שרידי אירופה הישנה שדבר עוד לא הושג בה, שכל מי שיצא ממנה טרם הגיע (עמוד 44). זוהי אירופה עבור מי שלא עבר – החורבן, שנושא בתוכו גם מי שהצליח להיכנס.
למרות זאת, כותרת המשנה של הספר היא "עדויות על נדודים ותקווה". אליס איילנד היה אכן מחנה ריכוז עבור מי שנשלח חזרה, אבל באותה עת גם פתח לחיים חדשים. האי אינו רק מכשול, אלא גם נקודת המעבר, שבה התעצמו תקוותיהם של המהגרים לשיא, והסף בין חיים לחיים, בין חיים למוות. ההצלחה של פרק ורובר היא בהצגת הכפילות המטרידה הזו, כפל הפנים של המקום – התקווה הגלומה בו וחוויית הנדודים המתרכזות באי החרב.
"אולי היהודים, עם ללא ארץ, היו רגישים יותר מאחרים למה שהיה מונח בשבילם על כף המאזניים כאן, אבל אליס איילנד אינו מקום השמור ליהודים. הוא שייך לכל אלה שאי-הסובלנות והסבל גירשו ומגרשים מעל פני האדמה – הסרט משיב את הקול לשתי המילים הרפות והחמקמקות – נדודים ותקווה", אומר פרק (עמוד 58).
האם צריך לומר במפורש "סודאן"?
