ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור, ומסע התענוגות בארץ הקודש
בשנת 1867 יוצא בחור אמריקאי פשוט ואלמוני – ינקי מקונטיקט, לטיול צליינות בארץ הקודש המעטירה, לתדהמתו הוא מגלה שהאגדות, שסיפרו לו, אינן אלא בדיה והארץ המופלאה היא פיסת אדמה זערערה, מכוערת וחרבה, שתושביה הקבצנים יאים לה, והיא יאה להם.
כ-20 שנה מאוחר יותר מגיע בדרך פלאית הסופר המהולל, מרק טוויין, לחצר המלך ארתור. טוויין נכשל בנסיונו לתרבת את אנגליה של המאה השישית, ולשנות את סדרי השלטון הרקובים והאכזריים, אבל כותב על כך ספר הזוכה להצלחה מרובה 1300 שנים מאוחר יותר.
הדברים הם כמובן הפוכים – 19 שנים לאחר שמרק טוויין תיאר את מסעותיו בארץ הקודש, אליה הגיע על סיפונה של אוניית תענוגות, שלא היתה אלא "מסע הלוויה ללא מת" (עמוד 160), הוא כותב ספר בדיוני על קורותיו של ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור, אבל יש הרבה מן המשותף בין שני הספרים – התעקשותו של טוויין לחדור מבעד לערפלי הדעות הקדומות והאשליות הרומנטיות ולהתבונן במציאות כמו שהיא.
"אני יכול לנבא כמעט מילה במילה מה יאמרו הצליינים היקרים, כשיראו את ירושלים, מפני שמצויים בידי הספרים, שמהם הם גונבים את דעותיהם", כותב טוויין ב"מסע התענוגות" (עמוד 57) על בני האדם הרואים רק את מה שקראו בספרים.
טוויין המסייר בארץ הקודש לועג לצליינים, שאינם מסוגלים להביט במציאות כפי שהיא, ורואים נסים בכל פינה, ואת הנוף המרהיב המתואר בספרים, כשלנגד עיניהם ניצבת ביצה דלוחה. הוא שם לקלס את ערכי המוסר של האירופאים המתרגשים עד דמעות ממראה ירושלים המטונפת אבל אינם מהססים להלקות באכזריות אדם שגנב מהם אבק שריפה בשווי עשרה דולרים (עמוד 82).
באותה מידה, בחצר המלך ארתור יש צורך בינקי מעשי ונטול כל שאר רוח כדי לראות אותה כפי שהיא – אוסף של רברבנים חסרי תועלת, המשעבדים למוות את האכולוסייה הנתונה למרותם.
הינקי מצליח באמצעות הידע הטכנולוגי שלו להשתלט על חצר המלך ארתור, ולהשפיל את אבירי השולחן העגול והמכשף המתחזה, מרלין. עם זאת, "ינקי מקונטיקט" אינו ספר חד-ממדי על שחיתות האצולה, ועליונות הטכנולוגיה והעולם המודרני. הינקי מגלה, שהאבירים אמנם ריקים ממעשי גבורה אמיתיים, והכמורה היא כמובן מושחתת ואלימה, אבל גם האזרחים הפשוטים, הנאנקים תחת מגפי הפיאודלים, מתעללים בעבדיהם, והאיכר הנדיב הופך את עורו, ומנסה להרוג את הינקי.
בדומה לכך, כאדם שעבורו עולם הפרסום הוא בגדר חידוש, טוויין מתפעל מהאפשרויות הגלומות בו, אבל הוא גם מגחיך את אבירי המלך ארתור כשהוא שולח אותם לשוטט בדרכי אנגליה, כשלטי פרסומת מהלכים למוצרים שלאף אחד אין בהם צורך.
ישנו הבדל משמעותי בין שני הספרים, וזהו טון הכתיבה של טוויין. במסע התענוגות שלו, טוויין הוא אדם משועשע ואירוני, אשר גם כשהוא מצליף כמעט ללא רחם בכל הסובב אותו הוא עושה זאת תוך הפגנת חיבה ואהדה – למקום וליתר הנוסעים. שני עשורים מאוחר יותר, טוויין הוא אדם זועם, והרבה פחות משועשע. חלקים שלמים בספר הם נאומים עם איוולות ורשעות האדם, והנימה הסלחנית, שבה נכתב "מסע התענוגות" נעדרת מה"ינקי" כמעט לחלוטין.
כמובן, אין בכך כדי לומר ש"ינקי מקונטיקט" אינו ספר מצחיק. להיפך, זהו ספר מצחיק מאד. טוויין מקדיש פרק שלם, שהוא מופת של כתיבה קומית, לתיאור הסבל שמסבה חליפת השריון ללובשים אותה. אבל בניגוד ל"מסע התענוגות", הצחוק של טוויין ב"ינקי מקונטיקט" הוא צחוקו של אדם כועס, המנסה בכל כוחו לקרוע את המסיכה מעל עלילות הגבורה של סיפורי האבירים, והשולחן העגול של המלך ארתור.
האם "ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור" הוא סאטירה על אגדות האבירים? שיר הלל לפלאי הטכנולוגיה?, נבואה שלא מדעת על ההשפעה המחרידה של הקידמה? יותר מכל, "ינקי מקונטיקט" הוא ספר מבלבל, אשר אינו מעניק לנו נקודת אחיזה בטוחה, שממנה נוכל לשפוט את חצר המלך ארתור, והחברה הפיאודלית. כל משענת מתגלה כקנה רצוץ, ומושמת ללעג בבוא תורה.
המלך ארתור – הנציג המובהק ביותר של האצולה הרקובה, שאינו מסוגל להעלות בדעתו שינוי של הסדרים החברתיים, מתגלה כאדם אציל באמת, המוכן לסכן את חייו למען אישה חולה. מרלין, הנוכל המתחזה לקוסם, עשוי להתגלות כמכשף גדול, ואילו הינקי המעשי, שיכול לעשות הכל באמצעות המדע יגלה שהטכנלוגיה שבה בטח תכשיל אותו לבסוף.
גדולתו של מרק טוויין נמצאת, בין השאר, באפשרויות הקריאה המרובות של ספריו. כסופר סאטירי גדול באמת, טוויין דורש מאתנו להפעיל מחשבה ולגבש דעה עצמאית (אשר תיקטל ללא רחם מספר עמודים לאחר מכן).
