מעניין איך היתה נראית רשימת רבי המכר, אילו שבוע הספר העברי, המתרגש עלינו בימים אלו, היה בחורף ולא בקיץ. אזרחי ישראל ותושביה שאינם אזרחים – אך נהנים משהות מהנה במדינה יהודית, דמוקרטית ונאורה – היו מתפנים מעבודתם למספר שעות, אפילו ליום שלם, ובמהלכו היו משוטטים במתינות בין דוכני הספרים ובוחרים ספרי קריאה ועיון, שבהם יוכלו להעמיק, כשהם ישובים בביתם לעת ערב, כאשר סערות דצמבר משתוללות בחוץ. לא יהיה מוגזם להניח שאת צמרת רבי המכר היו מאכלסים סופרים כמו יובל שמעוני, יואל הופמן, וו.ג. זבאלד וז'ורז' פרק.

למרבה הצער, שבוע הספר נערך בחודש יוני, כאשר השמש מפגינה את שריריה והמוני בית ישראל המיוזעים נדחקים בין ערימות הספרים, ילדיהם האהובים נתלים על מכנסיהם ודורשים פיצה/גלידה/קופיקו. אין פלא אפוא ששבוע הספר העברי הוא שעתה של 'ספרות הקיץ', ספרות קלילה שכל מטרתה העברת הזמן עד לבוא החורף המיוחל.

הנה כמה ספרים, שקריאתם קלה ואינה מאומצת ובכל זאת מספקת דבר נוסף מעבר לבריחה הברוכה מחום הקיץ.


החמישית של צ'ונג לוי.

צ'ונג לוי, בנה של עובדת זרה מסין, הניחן בכשרון מיוחד לצלליות, הוא גיבור ספרו רב ההמצאות של יואב אבני, 'החמישית של צ'ונג לוי', המתרחש בעתיד הקרוב – בשנת 2017. הספר נפתח בהתגשמותו של הסיוט הגדול המבעת את כל מי ששוחרר מצה"ל – משרד הבטחון קורא לצ'ונג לסיבוב שני. כדי לכפר על טעויותיו בעבר, צ'ונג מגויס למשימה סודית, שבמסגרתה הוא נאלץ לשתף פעולה עם סוליפסיסט דוחה, הסבור שהוא האדם היחיד בעולם, ומתנהג בהתאם.

אבני בחר לכתוב את הספר בגוף שני ("אתה צ'ונג לוי"), אולי כדי להפנות מבט נוסף לסוגיית הסוליפסיזם, והיחס בין הקורא לכותב. מלבד תחושה קלה של הזרה, הדבר אינו מקשה על הקריאה (אבל אני גבר). לעומת זאת, עודף הדימויים הגודש את דפי הספר, אינו מועיל. חלקם יפים, אבל יותר מדי מהם פשוט מיותרים ואינם מוסיפים דבר. גם תיאורי האהבה העזה שאני (בכל זאת, הספר נכתב עלי) אמור לחוש לאחותי החורגת, יערה, אינם משכנעים, וההתרה של הדילמות בסוף הספר אינה מספקת, אבל כושר ההמצאה והדמיון של אבני מכפרים על חולשות הספר, המספק מספר שעות של בידור אינטליגנטי.


ימי הפופ – מוות וארוטיקה בעיר היין

ימי הפופ, ספרו של עמיחי שלו, אשר הודפס לאחרונה בהוצאה מחודשת, מתרחש בראשון לציון של שנוות ה-80. גיבור ארבע הנובלות המרכיבות את הספר הוא בן דמותו של שלו, ילד-נער שאיבד את אימו ומעביר את זמנו במשחקי דמיון מופרכים ומקסימים, בשיטוט ברחובות ראשון לציון, שאותה הוא מתעב, ובאהבות מזדמנות.

למוזיקה יש מקום משמעותי בחייו של הגיבור, הכותב ועורך בטאון מוזיקלי, שהוא הקורא היחיד שלו, ומנסה ליצור קשר עם מושא אהבתו באמצעות קסטות (בשנות ה-80 לא היו קלטות, רק קסטות), שהוא עורך במיוחד עבורה. אבל עבור שלו, החוש החשוב ביותר הוא חוש הריח. ריחות הם סימני הדרך של הגיבור. ריח מאוס של פלאפל ובצל מטוגן נדבק לבתי השכונה, שאים מסוגלים להשתחרר ממנו ולמקום של הבטחה יש ריח של בוטנים בקרמל.

בניגוד לספרי ילדות אחרים, שלו אינו כותב מנקודת מבטו של ילד, אלא של המבוגר שהיה הילד הזה. הדבר ניכר בתובנות הבוגרות ובשפתו העשירה והיפה. למרבה הצער, כמו יואב אבני גם שלו חוטא בכתיבה דימויית יתר על המידה. חלק גדול מהדימויים אמנם יפים לכשעצמם, אבל פעמים רבות הם אינם מוסיפים דבר. גרוע מכך, נראה ששלו חושש להתחייב לדימויים שלו עצמו, והמילים 'כמו' ו'כאילו' מופיעות פעמים רבות מדי בעמודי הספר היפה הזה.

ימי הפופ הוא ספר מלנכולי ולעתים שובר לב. הוא גם ספר מהנה ומושך, המשובץ בפינות קטנות של אושר ואפילו אופטימיות.


כך הפכתי לנזירה

לכאורה, אין מתאים לעונת הקיץ, מספר שנפתח באב הקונה גלידת תות לביתו הקטנה, אבל הבילוי המשפחתי הפותח את 'כיצד הפכתי לנזירה' הופך לסיוט. דמיון והזיות הן רובו של הספר החריג הזה, הכתוב מנקודת מבטה של ילדה חריגה, שאינה אלא ילד. הספר חסר עלילה במובן המסורתי. כל פרק הוא עלילה חדשה, הקשורה באופן רופף לפרק הקודם. זרם התודעה של המספר(ת) מוזר ומרתק, והגבול בין מציאות לבדיון נחצה שוב ושוב במהלך הספר, ובכל זאת הוא נקרא בשטף ובקלות.

אם איכותו של ספר נמדדת ביחס שבין משך הזמן הנדרש לקריאתו לאורך הזמן שהוא מעסיק את הקורא בו לאחר מכן, הרי שמדובר ביצירת מופת.

נגישות