אסף גברון הוא נביא. תראו מה הוא כתב ב-27 באוקטובר 1995, שבוע לפני רצח רבין, בטור ביקורת האוכל שלו. “כאן, ב’אוכל בעמידה’, אנחנו אוהבים להיות עם יד על הדופק, ולכן אנחנו פונים לרחוב הכי חם בעיר, הרחוב שקורה, רחוב המריבה, רחוב בר אילן (ההדגשה שלי). האמת, אין לי מושג מה הסיפור, משהו עם הדתיים לפי מה שהבנתי”. אם למישהו יש עדיין ספק בכשרון הנבואי של גברון, הנה מילות הפתיחה של הטור שפורסם ערב הרצח – “אני נכנס כאן לקו האש”.

העובדה המדהימה באמת היא הצלחתו של גברון להסוות את נבואותיו כטור ביקורת אוכל מהיר – טורים שפורסמו בשנים 1995-1997 בעיתון “כל העיר” הירושלמי, ושכונסו עתה לספר “אוכל בעמידה” (לא ברור האם הוא אוכל במלעיל או במלרע).

גברון מתגלה בספר לא רק כנביא (ועל רקע זה מעניין לקרוא מחדש את ספרו האחרון – ‘הידרומניה’), אלא גם כמבקר אוכל מצוין. חמוש בעקרונות יסוד חשובים, ללא דעות קדומות ומבלי לכתוב אפילו פעם אחת את המילה הנוראית ‘מזללה’, הוא ממפה את דוכני האוכל המהיר בירושלים כולה (חוץ מבית הכרם, עניין של פרינציפ עבור גברון), כשהוא מקפיד שלא לשכוח את המטרה העיקרית של הטור – המלצות ברורות וחד משמעיות.

הספר מלא בתובנות עמוקות, שתוקפן לא נס גם היום: “אין הרבה מקומות בעולם שהבית הלבן רחוק מהם יותר, גיאוגרפית וסמלית, פיזית ומנטלית מצומת פת”. “כבד זה ההפך מקל. כשאתה מזמין כבד בפיתה, אל תצפה לחיים קלים, מצד שני אל תצפה לחיים קשים. תצפה לחיים כבדים”. “אחד מכללי היסוד של הפיצריות הירושלמיות באשר הן הוא תפריט פיצות רחב ועשיר שרחוק מהמציאות בשטח אלפי שנות אור”. “לא קיימת הרבה ספרות מקצועית על צ’יפס” ו”לעולם אל תקנה פלאפל ממי שנותן לך להכין את המנה לבד”.

הדומאות לעיל לא רק מדגימות את ההבנה העמוקה של גברון בטבע האדם בכלל ובאוכל מהיר בפרט. מעל הכל הן מוכיחות, למי שעדיין זקוק לזה, שגברון כותב נהדר. “אוכל בעמידה” יכול לשמש כמדריך למבקרים באשר הם. הספר משלב בצורה נהדרת בין כתיבה אישית מושחזת לביקורת עניינית המונחית על ידי עקרונות ברזל שהוא אינו סר מהם, למשל, היתרון שיש למקום המציע מבחר מצומצם של מאכלים ובהתאם לכך פתוח רק מספר שעות בודדות ביום, והסירוב לקרוא לאשתנור בכינוי התל אביבי המתחיל באות ‘ל’.

מעלה יתרה יש לגברון, אשר אינו חושש להיראות תם ופרובנציאלי, תכונה ייחודית בקרב מבקרי מסעדות. הוא מתלהב מגילוי הסביח, ואינו יודע את שמו של הרוטב הירוק והטעים (צ’ימיצו’רי). הוא אינו מפלה בין פלאפל שלום למקדונלד’ס ואוהב במידה שווה את שניהם, אך כותב גם ביקורת על השופרסל ברחוב אגרון, על הקפיטריות בקמפוס הר הצופים, על קרמבו, ועל בייגלה עם מלח.

אם יש דבר שמתייבש מהר יותר מבורקס, זו ביקורת על בורקס, אבל הקריאה בטורי האוכל הישנים של גברון אינה מעוררת תחושה של אנכרוניזם, וזאת דווקא מפני שהטורים נטועים היטב בזמנם, וקריאתם כשהם כרוכים בספר מעלה תמונה של ירושלים על שכונותיה השונות (חוץ מבית הכרם) כפי שהיתה לפני יותר מעשור. גברון כמעט ואינו מזכיר את ההתרחשויות הפוליטיות של אותה תקופה, אבל הן נוכחות ברקע – באכילה ברחוב יפו, בביקורים במזרח העיר ובנסיעה להתנחלות, פסגת זאב.

חוץ מזה, משך החיים של מקומות אוכל מהיר ארוך הרבה יותר משל מסעדות ולכן חלק ניכר מהמקומות עדיין קיים. אמנם, פיצה עמי נסגרה מזמן, ונילי מ’החגיגה של באבט’ עברה לתל אביב, אבל הספר הוא הזדמנות מצויינת להמליץ על בורקס מוסא, סטייקיית חצות והפלאפל ברחוב הנביאים ולהיזכר שפלאפל עובד הוא “עוד פלאפל שכונתי, שהמקומיים בטוחים שהוא הכי טעים בעיר אבל יש עוד אלף כמוהו”.

הספר, שהוצא לאור על ידי הפאב הירושלמי, אוגנדה, הושק בהופעה סודית של פסיכופט צעיר/נוודי האוכף. כאשר לתוך הרעל המתוק של ‘שיר סיום’ נכנס רוכל ערבי עם סכיני גילוח, זו היתה מעין התפרצות של ירושלים הגברונית למציאות, ואולי ההוכחה שירושלים של ‘אוכל בעמידה’ גוססת, וכנראה תמשיך לגסוס עוד תקופה ארוכה, אבל לא מתה.

שורה תחתונה – אסף גברון יודע לכתוב, כדאי לקרוא. ובקשר לנבואה – הטור האחרון של גברון, שנכתב בפברואר 1997 מסתיים במילים – “ושמעון פרס לנשיאות”.

נגישות