מעטים הסופרים, שהייתי מבקש את קרבתם כחברים. האם ישנו קורא, שהיה רוצה להתיידד עם קפקא או עם פרוסט? ארנסט המינגווי היה יכול, אולי, להיות רע מצוין ליציאה משותפת לפאב, אבל לא לניהול שיחות נפש. כשאני קורא את וו.ג. זבאלד, אני מצטער שלא הכרתי אותו באופן אישי. בכתיבה של זבאלד יש חמלה נדירה, ודמות המחבר העולה מתוך ספריו היא של בן שיחה מרתק, גם אם מלנכולי – בן הלוויה האידאלי למסעות, שאותם הוא העדיף לערוך ביחידות.
הכתיבה של זבאלד היא כתיבה אישית מאד, אבל לא כזו הסובבת סביב האגו של המחבר. להיפך, זבאלד מפנה בתוכו מקום לעולם, והוא נוכח בספר כרע לדרך במסע הצליינות, שאליו הוא לוקח את הקורא.
ב"טבעות שבתאי", שכותרת המשנה שלו היא "מסע צליינות אנגלי", זבאלד מספר על מסע שערך בחופיה של מזרח אנגליה. זבאלד נודד בין שרידים של ערים שוקקות לשעבר, כפרים שוממים, אחוזות חרבות ובתי מידות מתפוררים, אשר בתורם נבנו תוך כדי הכחדה שיטתית של הסביבה. הנופים בהם הוא צועד, ולעתים מאבד בהם הם דרכו, אינם נופי קדומים עתירי הוד, כמקובל בספרי מסעות אחרים, אלא ערבות אפורות, צמחיה נמוכה ומרקיבה, ואבק.
במקביל למסעו בשממות מזרח אנגליה, זבאלד פוסע במעגלי הזכרון האישי וההיסטוריה האנושית. כל מראה או מפגש הוא נקודת פתיחה לסיפור, אשר בתורו מתחלף בסיפור אחר ולבסוף חוזר לנקודה שממנה יצא. זבאלד מתאר את ההיסטוריה האנושית, כתולדות ההשמדה והחורבן, שבני האדם ממיטים על האדמה והים, ואיש על רעהו, ובתוך כל זאת, הוא מתאר רגעים של יופי, אומץ, אהבה ומסירות.
סרט טלוויזיה, שבו זבאלד צופה לפני השינה, הוא זרז לסיפור תולדות חייו של ג'וזף קונרד, המרד הפולני ברוסים, הזוועות שביצעו הבלגים בקונגו ועלילות רוג'ר קייסמנט, אשר לאחר שפרסם, כקונסול בריטניה בבומה, דו"ח על מעשי הרצח המתרחשים בקונגו, הצטרף למאבק לשחרור אירלנד, ובסופו נתלה כבוגד.
גשר, שעליו נסעה רכבת, אשר יוצרה עבור קיסר סין, הוא מקפצה לתיאור ההתאבדות ההמונית של מורדי טאי פינג ב-1864, מלחמת האופיום, הרס הגן הקסום של יואן מינג יואן והשתלטותה של אלמנת הקיסר על סין. הקיסרית הרוצחת את יורשי העצר, ממיטה חורבן על הקיסרות, ומכל הבריות החיות, היא רוחשת חיבה רק לתולעי משי.
הספר, כרמוז בשמו, מורכב ממעגלים – מעגלים קרובים של אסוציאציות ומעגלים רחבים יותר האוחזים את הספר כולו. המרד האירי יופיע שוב בסיפור על משפחת אצולה אירית, שירדה מנכסיה, ותולעי המשי, אשר הוזכרו בפרק השישי, יחזרו בפרק המסיים, המתאר את התפתחות תעשיית המשי באירופה, והחשיבות שהוקדשה לה בגרמניה תחת שלטון המשטר הנאצי.
דרור בורשטיין מדמה את מלאכת הכתיבה של זבאלד לאריגה המתקדמת לצדדים, ולא לנהר הזורם בכיוון אחד, וזבאלד עצמו משווה (עמוד 267) את המלומד והסופר לאורג, שעשוי להיתפס לייאוש, מחשש שמא החוט שבחר אינו החוט הנכון. אף על פי כן, דימוי הנהר מתאים לזבאלד, נהר הסוחף את הקורא, ובכל זאת טביעת ידו של המחבר ניכרת בהכוונות הקלות של הזרימה – הכוונה ולא שליטה. הקורא נאלץ בעל כורחו לתת אמון בזבאלד ולהיסחף עם זרם הסיפורים, כשהוא יודע שזבאלד יכוון אותו בעדינות למחוז חפצו.
היחס הזה בין טבע למלאכותיות, בין הזרימה הטבעית לכאורה של הסיפורים לנוכחות של זבאלד כמחבר, הוא אחד מהנושאים החוזרים בספר. זבאלד אינו חוסך בביקורת ביחס לאנושות, ואף טוען, שהבעירה היא העקרון החבוי מתחת לכל דבר שאנו יוצרים. אבל, זו תהיה טעות לראות בזבאלד כמי שמעמיד מול האנושות הזורעת הרס בכל אשר תפנה, את הטבע הנהדר והנפלא.
הטבע, מזכיר לנו זבאלד, אינו שליו והרמוני, כפי שאולי היינו רוצים לחשוב. הוא מספר, למשל, על המפולות והשטפונות שקברו את ערי מזרח אנגליה, ועל סערת הוריקן המשמידה בין לילה חורשות עתיקות. דווקא בהישגי האנושות זבאלד מוצא יופי נדיר, אכפתיות ומסירות ללא תנאי.
לצד הקינה על החורבן המתפשט, הספר גם שיר הלל ליצירה האנושית, למרות היותה מועדת לכליון, לאורגי המשי, אשר הבדים שיצרו "ניחנו ברבגוניות מופלאה באמת, ובגוני גוונים מזדהרים ביופי שאין מילים לתארו" (עמוד 270), כפי שעולה מתוך ספרי הדוגמאות – "הספר האמיתי היחיד, שאף לא אחת מיצירותינו אינה מגיעה לקרסוליו", למלאכתו של החקלאי האנגלי, המקדיש את חייו לבניית דגם מדויק של בית המקדש השני, מלאכה שלעולם לא תסיים, ולשאטובריאן – "הקדוש המעונה המופתי, הטמון עוד בחייו בקבר שכתבי הזכרונות שלו מייצגים".
במוטו של הספר כתב זבאלד "טבעות שבתאי עשויות מגבישי קרח, וחלקיקי אבק. קרוב לוודאי, שאלה הם שבריריו של ירח קדום, שהיה קרוב יתר על המידה לכוכב הלכת, ולכן נחרב מכוחות הגאות והשפל שלו". טבעות שבתאי, אם כן, הם התוצר היפהפה של הרס וכליון. המעגלים ההסטוריים שזבאלד עוקב אחריהם, והמעגלים הספרותים שהוא יוצר, הם תולדות הניוון הבעירה והכליון, אבל כמו טבעות שבתאי, גם בהם נמצא יופי, והספר עצמו הוא כזה – מעגלים יפהפיים של כליון.